פסטיבל המחול במונפלייה | 2014 Montpellier Dance Festival
למרות שהיא מתפתחת וגדלה בקצב מהיר יותר מכל עיר אחרת בצרפת ברבע המאה האחרונה, למרות שהיא גדולה מערים כמו בורדו, ליל וסט. אטיין, מעטים מחוץ למדינה יודעים היכן נמצאת מונפלייה. פסטיבל המחול שלה כמו גם קבוצת הכדורגל הנושאת את שמה, לעומת זאת, מושכים את תשומת הלב של רבים באירופה אל דרום צרפת, קרוב לים התיכון, 120 קילומטר מערבית למרסיי.
המנהל האמנותי של פסטיבל המחול במונפלייה, ז'אן פול מונטנרי, מנהל את העסק ביד חזקה ובזרוע נטוייה, מתבסס על שמות טובים ומוכרים אך לא מהסס לתור אחר הפתעות או דברים מינוריים שהוא מזהה בהם אמת פנימית. מה שיוצר רושם שהפסטיבל נמצא בצמיחה מתמדת, שהכל אפשרי ומותר, וכל המצטרף ומוסיף אינו גורע. הפסטיבל השנה בניגוד לשנים קודמות לא עמד בסימן נושא, אלא מקום: "האגורה – העיר הבינלאומית של המחול", מרכז מחול בינלאומי שנבנה על חורבותיו של מנזר שהוקם במאה ה–17 על ידי מסדר האורסולינים בכנסייה הקתולית ושימש במהלך המהפכה הצרפתית כבית כלא לנשים. המקום שופץ ב-2010 בסכום של 9.5 מיליון יורו. האגורה משמש בית הן לפסטיבל מונפלייה והן למרכז הכוריאוגרפי של העיר והוא כולל שלל תוכניות מלגות שהות לאמנים והפקות משותפות.
השנה נפתח הפסטיבל באווירה מתוחה, השביתה הנמשכת של ארגון השחקנים והטכנאים על הכוונה לקצץ בתנאיהם ובכספי הביטוח הלאומי שלהם, איימה לשתק את עונת הפסטיבלים בצרפת. חלק מהאירועים שהיו אמורים להתקיים כבר בוטלו: הפתיחה של פסטיבל המחול במרסיי עם ההופעה של להקת ורטיגו, פסטיבל המחול העכשווי בעיירה אוזס בדרום צרפת, וכן פסטיבל לתרבות לטינו-אמריקאית, וכל ערב מחדש החליטו הטכנאים מי לשבט ומי לחסד. ולא היה ברור אם הצרפתים כוססים ציפורניים בגלל המונדיאל או בגלל הפסטיבל אבל איכשהו הניצחון של 2-0 על ניגריה שיחרר את המתח, הסיר את החולצות ושלח את ההמונים לכיכר לטפס על המזרקה זרועת הקופידונים, ואותנו לאולמות. כל הרמת מסך לוותה בטקס ריטואלי של סולדיריות חברתית כשכל צופה מניף נייר מודפס עם קריאת תמיכה בשביתה והקהל המניף זוכה לצילום מהטכנאים שניצבו על הבמה, לצד הכוריאוגרף.
עבורי יריית הפתיחה של הפסטיבל היתה העבודה “nou”של הכוריאוגרף הצרפתי מתיו הוקמילר (Matthieu Hocquemiller), חבר בפקולטה למדעי החברה ומתמחה בפוליטיקה של המגדר ומיניות. הוקמילר ניגש לגוף כאל חומר גלם שצריך לעבוד עליו להתווכח איתו. שתי דמויות נעות בחושך, מנורת כורים מאירה ממצחם, פה ושם מבזיק אור נוסף, מהפה, מקו המתאר של הגוף- אצל הרקדן הפנס מאיר מפי הטבעת, אצל הרקדנית פיסוק רחב מבהיר שהיא מאירה מהואגינה. כשהתווספו שלושה רקדנים הפכו הגופים למרחב של רעיון ופעולה אמנותית בגיבויה של מצלמה תרמית שהופעלה מעת לעת, מנסה למדוד את כמות החום הקיימת בחלקי גוף שונים בהתאם לגירוי. שום זקפה לא נרשמה . ואין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים והדמויות נבלסים בזה אחר זה על ידי אחרים בשלל וריאציות, וכל נקב פרוץ דינו לנצוץ. הגוף ב"nou" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. חבל שהוקמילר לא השאיר לנו מרחב בו הפרובוקטיביות נגזרת מהרדיקליות של המחשבה. והקיצוניות הרגשית והמינית התקררה מהר מידי, כשהעולם שלו הוכלא עם הנסיינות.
נסארה בלזה, (Nesara Belaza) יוצרת מסקרנת ממוצא צפון אפריקאי הופיעה יחד עם אחותה דלילה ביצירה צנועה שנקראה "הציפורים". דואט אוניסוני בחשכה כמעט מוחלטת. התנועות הקטנות והמרוסקות יצרו מילמול נעים, לפעמים נפלטה מילה שלמה בהטיית גוף או איזה צעד. והכל היה כהה וכבד ובכל מקום שבו החדות והבהירות נראו בהשג יד מופיע העירפול וממוסס ומסבך ומטה את הזרימה. אולי ככה נראה הגוף כשהוא נחנק מתאוות ומסיפוקים- חשוך.
העבודה "המולת הזירות" של סליה סנו (Salia Sanou) מסנגל, העלתה לבמה קבוצה של גברים כהי עור שמהתבוננות על גופם השרירי היה אפשר ללמוד אנטומיה. סנו ניסה להביא לבמה את סגנון ההאבקות של מערב אפריקה, ספורט שממלא איצטדיונים ומוליד כוכבים. לא בטוח שמחול מהסוג הזה היה בכלל עולה על במה של פסטיבל מחול לפני עשור אבל עוד ארוכה הדרך של סנו להפוך את מסורת המחול האפריקאי למחול עכשווי. מרגע לרגע הרגשתי יותר לבנה, ויותר קולוניאלית, כשסנו מנצל את קסם זרותו עלי. קיר כריות האויר האדומות בעומק הבמה, החזיק את המחשבה על הדם וריכך אותי.
אחד היוצרים היותר ידועים בפסטיבל המחול השנה הוא ווין מקגרגור (Wayne McGregor), מהכוריאוגרפים הבולטים והמצליחים בבריטניה, מנהלה האמנותי של להקת “רנדום דאנס” והכוריאוגרף של להקת הבלט המלכותי האנגלי. מקגרגור נושא גם מינוי ממשלתי מיוחד (וראשון מסוגו) שמטרתו לקרב בני נוער למחול המודרני. בעיני מקרגור אחד הדברים הנפלאים במחול הוא שאי אפשר להבין אותו עד הסוף, שהוא חמקמק, ושמתחייבת איזו אלכימיה – פלא, נס שקורה כשהגופים זזים ומקיימים דיאלוג מתמיד בין הגוף לדמיון. מקרגור מבלה כבר כמה שנים בחברת מדענים בחקירת הקשר בין המוח לבין פעולות הגוף, כדי לנסות לשכלל את יכולות ההבעה שלו על הבמה, ועם חוקרים בתחום הפסיכולוגיה המנסים להבין את מה שמתחולל במוח בזמן הריקוד והיצירה. עבודתו "אטומוס" מנסה להגיע אל החלקיק הבסיסי, זה שאינו ניתן לחלוקה, מקווה לגלות את טיבו היסודי האמיתי של החומר. העבודה נעה בין מסכים מפוקסלים שהקהל נדרש לצפות בהם במשקפי תלת מימד, לדימויים מוקרנים. ביניהם נעים רקדנים וירטואוזים בתוך אלומת אור ערפילית כמו ציור בצבעי מים. האם נמצא הגרעין? אין לי מושג. העיקרון האהוב עלי במחול הוא עיקרון אי-הוודאות.
סידי לארבי שרקאווי (Sidi Larbi Cherqaoui) הכוריאוגרף הבלגי ממוצא צפון אפריקאי בחר הפעם לשתף פעולה עם יאבין וואנג (Yabin Wang) רקדנית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת מחול עכשווי בביג'ין הידועה לרבים בעיקר בזכות הקרבות המעופפים והמרהיבים מסרטו של ז"אנג יימו, מגדולי במאי סין, "מחול הפגיונות". בעבודה הגרנדיוזית "ג'נסיס" לקחו חלק רקדנים מלהקתה של וואנג, רקדנים מלהקת "אייסט- מן" של שרקאווי יחד עם חבורה שלמה של מוסיקאים. כבר הרבה זמן ששרקאוי מנסה דרך שיתופי פעולה לומר לנו משהו הרבה יותר עמוק על רוחניות והומניות, על הרהורים פילוסופיים, ועל מקומם של כל אלה במרקם הקיומי של חיינו מה שמשאיר אותנו עם מחול היברידי שלא באמת מייצג פן בתרבות סינית וגם אינו מייצג את צ'רקאווי באופן הכי מדויק. ההִבָּרְאוּת נעה בין לידה למוות-הפרידה הגדולה הצפויה לכולנו, בין תנועה ממושטרת בתוך תיבות זכוכית שהזכירו מעבדה לבין קורי האקזוטיקה המזרחית. אני לא מערערת על היכולות של וואנג ושרקאווי בתנועה של שניהם יש מעטה פואטי שקל לאמץ אותו. אבל משהו בחיבורים לא עבד, חסר היה אותו דבר פרוץ וכאוטי שירתיע אותנו, בדיוק מה שעושה אמנים כל כך מרתקים.
העבודה המעניינת ביותר שצפיתי בה במהלך הפסטיבל היתה "חוף רומנטי" של הכוריאוגרף עמנואל גת (Emanuel Gat) והתקיימה בחצר האגורה. לגת יש מובהקות אסתטית שקשה להגדירה, משהו שבין אקספרסייה למישטור רך, והיא אפקטיבית מאוד גם הפעם. בזירה המרובעת יצר גת חוף פלאות מסתורי ומדעי גם יחד, מפרק ומרכיב את הגוף שוב ושוב מחדש, יוצר סביבות טרנספורמטיביות באמצעות היחס בין החלל לגוף, ומעניק כבוד רב כל כך לפינות ולשוליים המוארים בשובל אור כחלחל. הכישרון שלו להפוך את הגוף לעקרוני, יוצר תמיד קומפוזיציות דחוסות של יחסים בין הגופים, מה שדורש מהרקדנים שלו מיומנות גבוהה, וקשב רב למה שמהדהד סביבם. "בוא, בוא הערב, בוא" לוחשת אחת הרקדניות למיקרופון משנה את התדר, מותחת את הרגע בין הסטטיות לתנועה, להרף כמעט בלתי מורגש. עוצמת המפגש עם המגה-הרהור של גת, היא חוויה מציפה ומשתקת, הגורמת ריגוש עז וסתום. כל פעולה פעוטה של הרקדנים שלו נהפכת למשל על אהבה, בדידות, נעורים, מוות. באין מאפייני מקום וזמן, הם מעין גופים בעולם, רוקדים את ריקודם הפרטי-אוניברסלי במרחב קונקרטי שהוא גם יקום התודעה של היוצר. גם טפטוף הגשם שעצר את המופע והבריח אותנו לחלק המקורה עד שהבמה תנוגב, לא עצר את ההתמסרות. ולא הכל היה פשוט ולא הכל ידוע אבל הכל חשוף, גלוי ונראה.
בתוך דיאלוג אינטנסיבי, פסטיבל המחול במונפלייה רוצה לשים את האצבע על הנקודה הנכונה, לעיתים האצבע רק מטיילת ומתארת לעיתים זו בדיוק האצבע הנוגעת, המצרפת עוד חלק לאינוונטר סימני הדרך שאנחנו צוברים לתוכנו.