"ענבל" מאת עמנואל גת

"ענבל", עבודתו החדשה של עמנואל גת ללהקת ענבל, השלישית והאחרונה בטרילוגיה שיצר לה, אחרי "סוזן" מ–2021 ו"קרית גת" מ–2023, יוצרת חלל מרעיש שמתקיים בו מערך של אפשרויות שהרקדנים מקבלים בו החלטות בזמן אמת במקום כוריאוגרפיה שבה כל התנועות והמהלכים ידועים מראש. מה שיוצר את הרושם שאופק היצירה שלו הוא  אינסופי.

שמות העבודות מצביעות על עצמן כנקודות ציון הקשורות לגת עצמו, מעין רפלקסיה שמאירה על המהלך שהחל ליצור כאן. 'סוזן' היא המקום, המוסד, הפעם הראשונה שגת נכנס לסטודיו והתחיל לרקוד. 'קריית גת' הייתה המשך לאופן המחשבה הזה. פרויקט של הקמת מרכז כוריאוגרפי, שמכל מיני סיבות לא צלח, והיה גם אחד הדברים שדחפו אותו החוצה ליצור בארץ אחרת. ו׳ענבל׳ שהחזירה אותו לכאן כיוצר.

ו״ענבל״ כמו עבודות קודמות של גת מבקשת מאיתנו הצופים התבוננות אחרת, כזו שמשוטטת או נעצרת ונעמדת לרגע נותנת לעבודה לצמוח סביבנו. בידיעה כי היא תמיד יותר ממה שנגלה לעין במבט ראשון. יש בה סוד נסתר שיש להיפתח אליו בסבלנות, לחכות לו, להקשיב לו עמוקות.

בתוך במה חשופה עירומה לגמרי, שבעה רקדנים: ארבע נשים ושלושה גברים נעים, על הקיר האחורי מקובע שעון דיגיטלי שהספרות המוארות שלו מונות את הזמן. uהיחסים בין הרקדנים נרקמים ונפרמים האינסטינקט הראשוני שלנו מבקש להבין, לנסות ולפענח את המנגנון אבל דווקא כאן כדאי להשתקע בחומר ובעיבודו, בתנועת הגוף העובד, בחציבת הצורני מן הגולמי. להכנע למקום של יצירה תובענית, של וריאציות משתכללות, של חזרתיות המציבה כאן בתוך ההתגעשות סדק בסכר העומד להתפרץ.

והקבוצה של הרקדנים מתארגנת כל פעם מחדש, ואין כמו גת ללכוד ולבודד חומרי חיים בנקודות המגע שבין הסתמי והאקראי לאישי. כמו רוטטת בין הממשי לערטילאי, או מדויק יותר בין הקול  לחומר, בין הצלילים שברא המוזיקאי דויד פרץ באלבום "בלובנד", שיוצא כעת בוויניל – 25 שנה אחרי שהוקלט, המחפשים גוף לשכון בו שיעניק להם נוכחות נוספת, לבין הגופים הנבראים על הבמה המתאווים אל הצלילים. הקסם נובע מהחיפוש ההדדי, מהמציאה ההדדית ומהתואם ביניהם. חיבור בין שני יוצרים שלא מנסים להתאים את היצירה שלהם למשהו. 

ואפשר להתרעם על כך שלכאורה אנו לא צופים במחול אלא בפרזנטציה נקייה ומהוקצעת של רעיון, מחשבה. אפשר לזעוף גם על כך שמה שגת מעוניין שנחשוב עליו הוא לכאורה מתחכם ונידון לעייפה. או להצביע על כך שגת בוחן את תפקיד הצופה כמשתתף פעיל ביצירה ובעיצוב המשמעות והערך שלה ואת המאפיינים הפרפורמטיביים של מעשה ההתבוננות. אולם ההזמנה של גת להשתתף, להיות חלק, עדינה מאוד והיא נענית. גת מציע אופציה קונסטרוקטיבית, פוזיטיבית, אופטימית, מעצימה והומניסטית – זו של הצופה כמשתתף פעיל, לא סביל. חורג מאטרקציה פדגוגית, אפקטיבית ככל שתהיה. העמדת הצופה במרכז מזכירה שחשיבותה, שלא לומר קדושתה, של העבודה האמנותית קשורה קשר בל-יינתק לחוויה שלה. 

הקשב, הרטט, האוניסונו, הידים שחותרות באוויר אחוזות, ההישענות הרגעית של גוף על גוף כדי לתפוס תנופה, הצמדה של כתף לכתף, ההתמקמות כל פעם מחדש כדי להתחיל, תנועה איטית, נמתחת, ההערמות לקונגלומרט של גופים, למעין אנדרטה, מציעים עולם הדדי וחסר הירארכיה. אבל אם הולכים את התפיסה הגתית, שלכאורה רק מציעה סביבה, עדיף שלא להיאחז במסר: השייכות לקהילה/שבט מנחמת אבל אין לבלבל אותה עם משמעות, עם תשובות. לא משנה. האסוציאציה מעניינת אבל לא חשובה. וכשמשחררים את העין לשוטט, ומבינים שאין טעם לנסות להכיל, להגדיר, לשלוט. מדובר במיצג שכל-כולו סדר מופתי, עילאי, אופטימלי וקר. ושגם אם נדמה שקורה על הבמה מעט מאוד והכל חוזר על עצמו שוב ושוב, אפשר לבהות במתרחש שעות. כי המשך נותן לעבודה אופי מופשט ורוחני יותר. אבל גם אפשר לבחור לעקוב רק אחרי רקדן אחד ולוותר על השאר, הכוריאוגרפיה זהה, החוויה שונה באופן מהותי.

גת יודע להעמיד יופי שנצרב על הרשתית, לבנות יחסי סדר וכאוס שיוצרים סינרגיות שלמבט האנושי נראות פלאיות. מוותר על הראווה, נותן כבוד לדברים לקרות כמעט מאליהם, נוצר רגישות מסוג שונה. כזו שמולה אני כורעת ברך ונכנעת.