מטייוואן B.DANCE ״פרחים צפים״ להקת
בדומה לליל כל הקדושים המוכר לנו מתרבות המערב, בארצות המזרח ביום הראשון לחודש השביעי על פי לוח השנה הסיני, נפתחות דלתות העולם התחתון ופרץ של חברים ואויבים שעברו מן העולם, פורץ אל עולמנו. כדי לדאוג לאושרן של הרוחות נערכות חגיגות מפוארות, הופעות אופרה ומוזיקה, נשרפים שטרות כסף מזויף, ואלפי פנסים צפים נשלחים על פני המים לכבד את המתים, לפייס את רוחות הטובעים, לסגוד לאלים ולבקש משאלה.
בימי ילדותו של הכוריאוגרף הטייוואני פו-צ‘נג צאי,היה אביו לוקח אותו בכל שנה ב״פסטיבל הרוחות״ לכתוב את משאלותיו על גבי פנסים ולראות אותם נסחפים וזורמים במורד הנהר. לאחר מות של אביו איבד צאי את אמונתו בטקס ילדותו וכדי לכבד את זכרו ולשחרר את עצמו מהזכרונות שרדפו אותו, בחר ליצור את העבודה ״פרחים צפים״ שעלתה כדואט של 10 דקות ב-2014 וכעבור שנה הושלמה ליצירה שלמה עם שמונה רקדנים. אבל היצירה ״פרחים צפים״ אינה באה לשקף את חוויותיו של צאי במובן הישיר, אלא לספק נקודות מוצא חוויתיות, רגשיות, רוחניות והגותיות.
ו״הפרחים הצפים״ של צאי הם ארבע נשים וארבעה גברים, כולם לבושים בחצאיות מטול לבן שיוצרות מקסם בוהק של השתקפויות ואור כשהם משתברים ומתמזגים, נעים בקצב תנועת המים. הטורסו, הידיים האקספרסיביות והראש, מדויקים להפליא, מחזיקים עולם מלא. צאי משתמש במרכיבים מהמיתוס הקדום במופע שיש בו לא מעט מעמדים מרהיבים, סגנון התנועה הוא בן תערובת, משלב בין מחול עכשווי לאמנויות לחימה ואלמנטים תרבותיים מסורתיים, כדי להציג שלבים שונים בחייו של בן תמותה.
ויש גם סולואים קצרי נשימה, ודמויות קופאות מפוסלות, בתנוחות שמדגישות את הטורסו, הראש מוטה לאחור והזרועות נשלחות מעבר לגב למשענת, כאוביקטים מגולפים בשיש חלבי. ובאחד הרגעים היפים הרקדנים ניצבים זו על גבי זה, ההרכבה יוצרת תמונת חלום שמתעצמת בחלל. האור והמהירות, הטכסטורות והטכסטילים הופכים אותם לציפורים, לעננים, לחרכים. וזה פשוט. וזה יפה. ולרגע גם מתגנב לכאן הומור. אבל רוב הזמן הכוריאוגרפיה נשארת מונוטונית, ממשיכה באותה עוצמה וקוהרנטיות, חוזרת על עצמה. שוב ושוב אותו דבר: הגופים מתנדנדים או נעים ביחד בטראנס בתוך ריקוד שבטי. שוב אדם נמלט מן הקבוצה ולאחר מכן חוזר. שוב הם מרימים את החצאיות השקפקפות מבד מוסלין ומסתתרים מאחוריו או מנפנפים בהן כדי שהאור יחדור, מנסים ללכוד דרך החומר חושניות.
בסוף, במקום מיקוד מצאנו עודפות, במקום שליטה, קיבלנו סחף. פס הקול של המוסיקה האלקטרונית והצ'לו חתכו את האוויר השתלטו על החלל כמו חומר חי נוזלי ואוורירי שסופו מעיק. ועל כל זה נוספו גם שאלות קואן- שאלות קצרות ואבסורדיות שמטרתן לנפץ את גבולות המחשבה: וגם הקרנות הוידיאו המופשטות והמיושנות על המסך האחורי בעומק הבמה ולאורך המופע כולו, בקעו מתוך מעין חלון פנורמי בו צמחים זעו, פלגי מים זרמו, ומולקולות זלגו וקפאו, מתקשרות מצב־רוח או הלוך רוח, מצב מנטלי, אבל מה שנוצר הוא חיזיון סינתטי.
אז נכון שיש כאן כוריאוגרף צעיר עם אמינות אמנותית אנטי־אירונית, והבנה יפה של הגוף ויעילותה המכנית של התנועה. אבל אין את מה שמעניק ליצירה עוצמה ועומק, פיוט וליריות. והיא חסרה את אותה איכות רוחנית שנובעת ממרכז פנימי יציב. ולכן הנסיון של צאי ללכוד באמצעות הגוף, איזו תהום נפשית, נכשל. באותה מידה אפשר לומר שזהו אקספרסיוניזם ללא רגשות.