מאת רננה רז "Wart״
בעבודה ״ Wart״ מאת רננה רז יש פוטנציאל ביקורתי מרובד ולא פשטני בעניין אלימות. והעבודה עצמה, המאגדת ומשבשת את הסימנים השונים סביב טראומת המלחמה, הופכת להיות שדה קרב בין דימויים- קודים צילומיים ובין כרוניקה סמויה של זוועות, נעה בין מה שכבר קרה למה שלעולם ימשיך לקרות.
במופע שנולד כבר בזמן מבצע "צוק איתן", רז בונה עולמות שונים, רבי דמיון והומור, משחקת עם הסטריאוטיפים המוכרים: קול אזעקה, צרור יריות, ירי מרגמות, צעידה של חיילים ורעש של מסוק חולף. הרקדנים חגים במעגל, כשבפיהם האזעקה נהפכת לשירה רמה, המופקעת מהקשרה המאיים..רוב הזמן התנועה מתנגדת לפס הקול. ולמרות הקינה והאסון שהקולות מצהירים עליו, העבודה משתעשעות בעליצות ובחדווה, לרגעים שרה, משוחררות מכבלי התקינות הפוליטית. חוסה בצילו של מצנח תלוי הגורף אליו פנימה את האובדן ואת העיסוק בפוליטיקת השעה.
החלק החלש בעבודה נמצא באותה התרוצצות רב־כיוונית פעלתנית של הרקדנים עופר עמרם ואוליביה קורט מסה, הממחיזים אגדת ילדים על נסיכה אמיצה שיצאה למסע כדי להשיב את המוסיקה לממלכה שלה, כשברקע מוקרנים שידורי התעמולה של צפון קוריאה המהללים את המנהיג קים ג'ונג און. אלא שמדובר בשיח ביקורתי מוכר ומשופשף למדי בשנים האחרונות. קולב רופף למדי לסמל מקום מאיים ומנוכר.
וגם היטלר כאן הוא מטרה נוחה; גם קלאסי וגם חזק אבל השימוש בשמו כטייק-אוף על המשחק ״הרצל אמר״, היחסים המתערבבים באמצעות ההוראה החוזרת "היטלר אמר“ ובאמצעות הכנסת ספורט פנאי, מרגישים מאולצים כאילו נולדו להגניב. ואם היה איזה תענוג שהופק משפע הווריאציות על העניין הפשוט האחד., הוא נשאר אצל הרקדנים. דווקא שפתו הפיסית של היטלר כנואם, חשפה את השלד, זוקף שתי אצבעות תקיפות, תנועה ממוכנת שאנחנו לפתע מזהים היתה נוכחת בעבודה כבר מהרגעים הראשונים שלה, אלא שעכשיו הן חוזרות למקור, שייכות לשפת האופוריה המתבצרת בביטחונו המופרז.
וגם מקומה של מלחמת וייטנאם, מלחמה שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי והתרחשה במשך 25 שנים, לא נפקד. והיא נוכחת מוקרנת על המסך כולל אותה מסורת קיפול של דגל שחזרה על עצמה כ–58 אלף פעם, עם כל חייל אמריקאי שנהרג בה. ושלושת הרקדנים יוצרים תהודה לאותו קיפול רק עם סדין לבן, נכנעים מראש, לא לוקחים סיכונים ועם הזמן מנסים להשיב באורח מתודי את הסדין לפונקציונליות אלמנטרת יותר כמו ערסל או שמיכת פיקניק. הלקח אוניברסלי, נתיבי המוות דומים, השכול זהה. גם הטמטום המניע את מכונת המלחמה. גם תאוות הכוח, הכיבוש, הבצע והשלטת הדמוקרטיה באלימות למיגור הרשע. הכל אותו בולשיט בשפות שונות.
באחד הרגעים החריפים, דרך הממד הדוגמני הסינתטי של מצולמים המחליף את קוד האקספרסיה, דרך מעין דיורמה של נופים, בונים שלושת הרקדנים ביחד עם בובה, מיזנסצינה מערך שלם של מיזנסצינות שיוצרות בדיוק דיפדוף באלבום של תמונות משפחתיות. כמו בשבעה, אחרי שמישהו מת. רק אחרי שהם מלבישים את הבובה במכנסיים כחולים וחולצה אדומה, ומשכיבים אותה עולה בנו אותה תמונה בלתי נשכחת של גופתו של הפעוט הסורי, איילן כורדי בן השלוש מוטלת בחוף בבודרום, אחרי שסירה עמוסת מהגרים שברחו ממלחמת האזרחים בסוריה, התהפכה. התמונה שטילטלה את העולם והפכה לאחד מסמלי משבר המהגרים הגדול ביותר שאיתו התמודדה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, לא היתה זקוקה לגושפנקא האותנטית שהוקרנה על המסך, כדי לתרום באופן מקסימלי להבנת היצירה כמחאה, דואגת לאגלי הזיעה של הצופה, לא סומכת עליו שיזכה בסוף לאותה אנחת הקלה שנלווית לפענוח.
המילים "war" ו-"art", עוברים דרך שמה של העבודה מטמורפוזה משותפת, תהליך של התעבות, התכה זו בזו, אבל במבחן התכת הרעיונות בכור-ההיתוך של התחושות הבלתי-אמצעיות רז עוברת בציון מספיק עד כמעט חשד לנסיון מתפנק להגיד משהו על המצב. כי למרות האקלקטיות המובנת רואים עדיין היטב את אסופת הרעיונות, כאילו שרז נקלעה ללולאה שאינה יכולה להגיע למיצוי. וחבל, כי ״ Wart״ יכולה היתה להיות משל מרטיט על השפיות הנסדקת ונשברת לנגד עינינו, משל שעשוי מהחומרים ומהדימויים של המלחמה עצמה, שלמרות ישירותם, למרות תחושת הרגע הלכודה בהם לנצח, ותחושת הסכנה, יש בהם גם איזו השהיה שמחרימה את המאמץ האוטוביוגרפי שאנו עושים ותופסת את מקומו של ’האני‘ שלנו, אשר מכאן ואילך הוא מותש ונתון לשליטתה של הבושה.