להקת המחול ״פרידאנס״:

הקהל שידע לזמזם את שיריו של פול אנקה, אחרי המופע של להקת המחול פרידאנס, בוודאי הלך הביתה בסיפוק. מרגיש שצבר אירוע תרבותי בידורי בו הודגשה הקלילות, הנאיביות, וההיקסמות מהרגיל, מהאין־פואנטה. ואולי אחרי שבחדשות דוקרים קהילה שלמה או שורפים תינוק בנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת, אין כמו לצפות בדרמטיזציה של הפעוט. לחגוג את החיים, את המישמוש העצמי שלהם, מבלי לטפס על שום אוורסט או בסטיליה, כי בסופו של יום כולנו אוהבים משהו או מישהו, וכדי לחזור הביתה שלמים כדאי להקל ראש או להנמיך ציפיות.

את להקת ׳פרידאנס׳ הקים בניו-יורק לפני למעלה משלושה עשורים, יגאל פרי, רקדן לשעבר בלהקת יונתן כרמון ובת דור. בערב שהתקיים בסוזן דלל במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס 2015, העלתה הלהקה 3 יצירות.

היצירה הראשונה שבהן היתה ״אהבה מטורפת, מטורפת…״ מאת הכוריאוגרף הצרפתי מנואל ויגנול. שמונת הרקדנים נעו בקלילות נינוחה, בתוך מחרוזת להיטים מאוהבת וסנטימנטלית. והכל התפענח בקלות, והתרבה, והתפלג והצטרף לחלום ורוד אמריקאי מאוד שליבו הוא מחזמר. יפה במיוחד היה הסולו הפותח של הרקדן כהה העור סדריג ורוורט שיופי התנועה שלו הפיל אותנו כל פעם מחדש על קרקע טרייה.

״דממה רועמת״ מאת יגאל פרי היא יצירה אסתטית מאוד. והכוריאוגרפיה של פרי מתאפיינת בגישה אדריכלית לגוף, והתחביר התנועתי מבוסס על שפת הבלט הקלאסי, אך יוצר בה שבירות. גוף הרקדנים מוצג באופן קוביסטי כמעט עד שאנחנו לא צופים בהם מנקודת מבט אחת אלא מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. והמוסיקה של המלחין הרוסי ולדימיר מרטינוב, יצרה עם רביעית המיתרים איזה דבק היפנוטי חזק. ״דממה רועמת״ היא יצירת מחול בעל תכונות אינסופיות עם הופעה סופית ומדוייקת.

את הערב חתמה היצירה ״לנצח״ מאת דוויט רודן, המנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת המחול האמריקאית “קומפלקשנס”. ״לנצח״ היא עבודה שמנסה לשמור על איזה דופק תוסס לצליליו של נט קינג קול.

הכוריאוגרפיה של רודן היא ג’אזית ומהירה. ויש בה שפע של הנפות מרשימות, ואנרגיה גבוהה, ודואטים מרשימים שמגע קל של רומנטיקה צף מעליהם.

וכשיוצאים אפשר פשוט לחוש שמחה על הפעולה הסיאנסית הבידורית, על ההבלחה לשעה לאמריקה: ׳אוי אמריקה׳. ואפשר גם להודות בנימוס ולשכוח, או להדמים ככל האפשר את הצורך שלנו במחול שחושף מברר ומקלף.