להקת המחול סאו פאולו

לא סתם להקות רפרטואריות הן תופעה שמתמעטת בעולם המחול. כאשר אין כוריאוגרף אחד שמטביע את חותמו על העבודות, בדרך כלל יש לצפות לביצועים מוצלחים אך ללא עמדה אמנותית מובהקת, מין מרענן חך מענג המונים במקרה הטוב או אוסף אקראי במקרה הפחות מוצלח. במובנים אחדים להקת המחול סאו פאולו מממשת את ההבטחה.

להקת SPCD, שהוקמה בשנת 1968, פועלת במרכז המחול של מדינת סאו פאולו בברזיל. תחת ניהולה האמנותי של אינס בוגואה, לשעבר רקדנית הלהקה הידועה, גרופו קורפו, מהווה הלהקה מקום מפגש ויצירה לאמנים מזרמים שונים, מה שמניב  רפרטואר רחב הכולל שפע של סגנונות. בביקורה הנוכחי מציגה הלהקה שתי עבודות של יירי קיליאן, ששייך לקבוצת הכוריאוגרפים הקאנוניים שזוכים לאהדה עצומה מזה לא מעט עשורים, כמחווה ליום הולדתו ה-70.

בעבודה שלו ״אינדיגו רוז״ (1998) שפתחה את הערב, הרקדנים הטובים של סאו פאולו מצליחים להעביר את הניואנסים המדויקים של היצירה וקיליאן מספק להם את כל ההזדמנויות לזהור. את הבמה חוצה מיתר מפרש בהתחלה זה פשוט קו בחלל, עד שרצועה של בד לבן מחליקה מטה לכל אורכו, יוצרת טריז גיאומטרי דרמטי שתנועת רוח קלה מרעידה עליו צלליות. והרקדנים נעים בין פורמטים אינטימים לעבודה רב מוקדית כמו בתוך התפוצצות של אנרגיה, בין הדחפים הפראיים ביותר והאיפוק הכולא אותם, בתנועות קטנות ומקוטעות, באיזו רעננות מעודנת, משאירים אחריהם תשורות ויזואליות שמספיקים לחיים שלמים. והכל יסתיים באופן פתאומי, תשעת הרקדנים ישארו קפואים בתנועות האחרונות של הריקוד שלהם, כשמאחוריהם יוקרן סרט וידיאו המראה שלל מצבים רגשיים של פניהם כהירהור נוסף, השוקע לתוך החשכה.

העבודה ״שמים אפורים״ מאת הכוריאוגרף הברזילאי קלאביו אוליבירה היא דואט בהשראת רומיאו ויוליה. מה היה קורה לו שני הנאהבים היו מתעוורים במקום למות? שואל הכוריאוגרף וחושף שני רקדנים שסבך תנועותיהם מונע על ידי חושיהם, משל היו הלן קלר. בכדי למצוא זו את זה הם נעים במעגלים חסרי שחר, אבל בסוף היא נופלת לאחור ישר אל תוך זרועותיו הממהרות לתפוס, והכל מסתדר. החיבור הרופף לרומיאו ויוליה מגחך את העבודה והצטערתי כל כך שקראתי על זה קודם. כי הביצוע בעיקר של הרקדנית לואיזה יוק, הצליח לתפוס את אותה אנרגיה עצבית ולהוליך אותה במסירות אינטיליגנטית עד רגע ההכרעה.  והיה גם את ״ז׳ן״ מאת הכוריאוגרפית קאסי אברנצ’ס, עבודה אנרגטית במשקל נוצה, קצבית וראוותנית, שנדמה היה שאדוות קופצניות מרטיטות את עמוד השדרה של הרקדנים.

״מוות קטן״ (1991) של יירי קיליאן היא עבודה לשישה גברים, שש נשים ושש חרבות סיף, סביב אותו רגע אחד קטן שבו האקסטזה מקיום יחסי מין מגיעה לשיאה. בבכורה של העבודה בפסטיבל זלצבורג, במסגרת הביאורים בתוכנייה המקורית, כתב קיליאן, כי “מוות קטן״ יכול להיות או ברגע ההנאה או ברגע של יצירת פוטנציאל לחיים חדשים, אז אנו נזכרים בעובדה שחיינו הם בעלי משך קצר יחסית וכי המוות הוא לא רחוק מדי מאיתנו”.

זו עבודה מלאת דקויות שאינה מזנקת על הצופים בה כי אם מתגנבת מאחוריהם כצל עמום, כמו יופי החודר דרך העור. וקיליאן מצליח כאן לפרום את היחסים בין גברים לנשים באופן דק, בשלל מנחים והמצאות של צמיחת הגוף האחד מתוך הגוף האחר. בריפרופים הקטנטנים בקצוות הגפיים, בגופות המתעלפים וצונחים לזרועות האחר, בשמירה על אורך נוסק. בחרבות הסיף המשמשות בדרך כלל להצלפה ולדקירה, ואילו כאן הלהב הדק והגמיש מרפרף בחושניות מעל הגוף או פורט עליו או מזדקר מדמה פאלוס. ויש גם שמלות בארוק שחורות, אשר נראות כיצוקות לגוף הרקדניות ולעיתים מתקיימות גם בנפרד מהן, ויריעת בד משיי שמכסה לרגע על כל העונג והסיפוק כדי להחזיר הכל לנקודת האפס, כדי שאפשר יהיה להתחיל שוב מחדש לבעור. ״מוות קטן״ הוא אחד מכרטיסי הביקור הכי מצליחים של קיליאן ואכן היכולות שלו- האלגנטיות, כתב התנועה הממושמע הבורא קומפוזיציות סוערות, החושניות המחושבת, ההומור הדק, פעולת התיזמור המדוייקת, התשוקה לפיוט, שביחד עם המוסיקה של מוצרט מגיעות כאן לעומקים ורבדים לופתי לב.

צילום: Wilian Aguiar