"לא רך ולא קליל" מאת דרור ליברמן:

אצל דרור ליברמן החיים נמשכים ונמתחים אל תוך המחול שלו בלי קאט ובלי אקשן. במופע היחיד שלו ״לא רך ולא קליל״ הוא פורש בפנינו את הביוגרפיה שלו באיזה דיוק צנוע ומטריד מאוד. מציב לנו מראה מבהילה של דתיים לאומיים, של שטחים, של נער גבעות, אחד מתוך 11, ילדים, בן להורים רופאים מתנחלים שרצו שימשיך את דרכם.

ואין כאן רגע דל כשליברמן מדבר ורוקד, משרטט למעננו את מסלול חייו מקווים המחברים בין הנקודות.

והוא מפגין את שליטתו באמנויות לחימה, מונה את שמות בני המשפחה הענפה כמו שמונים את שמות בני ישראל היורדים מצרימה- ׳ואלה שמות׳, מסמן כל אחד מהם בתנועה יחודית. מבקש להתרוקן מהם. ומפליא לבצע סלטות קדימה כשהוא מספר איך ביקש מקרובי משפחה לקנות לו מכונת כביסה לבר-מצווה.

ברגע אחר הוא פועה ׳מה׳ ׳מה׳ וכשאנחנו מתרגלים ה׳מה׳ הופך ל׳בה׳ ואז למילה ׳Bible׳ ומשם לכבשה שחורה.

והוא יודע ליברמן להיות דומם ושוקק חיים. לוקח את הזמן ומביט החוצה, שותה מים, אבל גם מפליא להכות את חזהו באגרופים, הברוטאליות משאירה סימנים ממשיים אדומים לכאב האצור בתוכו. ורוב הזמן הוא מצליח לקיים יחסים אינטואיטיביים מעניינים בין התנועה לטקסט, המרחק והפער ביניהם מספקים שפע מתח, אירוניה ודו משמעות.

אבל יש גם רגעים אחרים שבהם הווליום לא נכון, שהמתח בין הכאוס של הרגש לתנועה, מחטיא. רגע אחד כזה הוא הנסיון של ליברמן לכבוש את אחד העמודים התומכים משמאל לבמה. העיקשות, למרות נסיונות הנפל, להיתלות במשהו ולהאחז בו, עובדת כל כך חזק על רקע הביוגרפיה שלא צריך את צעקות השבר ׳בן זונה׳ אותן הוא מטיח באביו. בסוף גם יהיה גם ׳אחד מי יודע׳ ביוגרפי, בסדר הפוך, בלי אלוהים, מלווה בסלטות לאחור כמו פעולת Rewind לסיפור חייו.

הכוח של העבודה טמון ברגישות הפלסטית של ליברמן, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. וברגעים שהתנועה והדיבור מצליחים למצוא את הכלי המדוייק לכאב, כשהם מצליחים להחזיק בו מבלי שישרוף, קשה שלא להתבונן בו ולצלול לתוך הסיפור שלו בלי נשימה.