"לא נודע" מאת תמיר גינץ ולהקת קמע:

פעם הכרתי אנתרופלוג של שריפות, הוא התחיל את הקריירה שלו בחקירות שריפת גופות בהודו ואחר כך עבר לשרפות יער: הצתות על רקע לאומני, אבל בעיקר היתה לו פינה חמה לשרפות ספונטניות, אש שאין לדעת את הרקע שלה. היצירה ״לא נודע״ של תמיר גינץ מתרחשת בתוך אתר כזה שנחרך, אחרי אפוקליפסה שלא שמענו עליה אבל אנחנו יודעים לזהות אותה היטב.

גינץ מחולל תמונתיות מלאת הדר, התרחשות חלומית בתוך שדה פחמי ורוחש, בורא תמונת עולם אילוזיוניסטית, מקודדת, מרהיבה ומלבת דמיון, שהלא־חיים (המוות) הוא היסוד הסמוי שלה. על הבמה מפוזרות אינספור אבנים מפויחות אשר עוצבו מחומר גמיש כדי לאפשר לרקדנים לנוע מעליהן.

זו תמונת נשורת עדינה, וגינץ הוא כוריאוגרף מנוסה המצליח להעמיד מול עינינו יקום המתפרק תדיר. בונה ומפרק קבוצות, מאחד ומפורר אותן לקטעי סולו ודואטים מלאי תנופה וכוח. והמוזיקה הסוחפת של אבי בללי, עוזרת לרקדנים לרקוע, להגיח ולהעלם מאחורי הקלעים-קיר אחורי של רצועות שחורות.

דווקא הנסיון לקרקע את העבודה ולהכריז עליה בתוכנייה כ"פנטזיה המתרחשת בהשראת אירועים אקטואליים”, כמו  גם שני הרקדנים במעילים ארוכים עם ברדסים לראשיהם, העוברים בין הגופות וגוררים אותם, מתעקשים לספר סיפור על רעים וטובים, מחריבים את רגעי הקסם של הזוועה. כי הכוח של היצירה הוא בהתעקשות שלה ליצירת יופי לירי בתוך חומר בלתי נסבל, חומר מיותר הנתפש כלכלוך, אי אפשר להשתמש בו ואי אפשר להיפטר ממנו, תזכורת מרה ומתמדת הן לאטמוספירה והן לגוף המשיל את תאיו.

והתאורה מוקפדת, וארבע עשרה הרקדנים הממלאים את הבמה טובים ואנרגטיים והתנועה שלהם שומרת כל הזמן על איזה עורק חי. ויחסית לעבודות קודמות של גינץ בהן קטעי האנסמבל שלטו ביד רמה, כאן ריבוי הדואטים והסולואים מצילים אותו ואותנו מהגרנדיוזיות שלו אליה הורגלנו. אבל גינץ כמו גינץ לא לגמרי עומד בתשוקה שלו להוד ואת הפיצוי על האיפוק הוא משלים באורך של העבודה. אורך שבלי ספק פוגם בעוצמה המצטברת שלה ומסכן אותה בהפיכה למופע של טרחנות. שוב הם נופלים ונגררים, שוב הם רוטטים וקמים לתחייה, שוב הקבוצה מתאחדת.

הבעיה העיקרית היא שזו אינה עבודה בעלת יומרה מחקרית בנושא הכוח, השחתת המידות שהוא מייצר והגבולות האמנותיים של “התקינות הביקורתית” כלפיו. וחבל כי כשהרפרנסים מובנים מאליהם מספיק ללבות את דמיון הצופה ולאתגר את מאגרי הידע והזיכרון שלו.