ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק (צרפת) ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו:

הם מפתים ומסקרנים. מנהלי הפסטיבלים שמזמינים אותם מגינים עליהם בלהט, מתעקשים לראות בהם תקוות הגל הבא במחול. יש לא מעט שחושבים שהם מגאוני הדור ויש את הספקנים שעדיין מסרבים לבלוע את הצפרדע ובטוחים שהם שרלטנים בריבוע, אבל אין ספק שהצמד הנועז הזה ססיליה בנגוליאה (ארגנטינה) ופרנסואה שינו (צרפת) ניחן בדמיון פורה ובחוצפה נועזת.

העבודה ״ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה״ שעלתה בבכורה בשנת 2013 בפסטיבל ImPulsTanz בוינה ונחשב לאחד הגדולים באירופה, היא חלק משיתוף פעולה מתמשך בין השניים שהחל ב-2005 . לדבריהם העבודה נובעת מהחוויות שעברו באולמות הריקודים של ניו יורק, שם התקרבו לזרם שנקרא ווגינג ( Voguing) שמקורו בנשפים של גייז בניו יורק בתחילת שנות ה-60, כתנועה סגנונית של גברים, רובם שחורים, אשר רקדו לצלילי מוזיקה שהתבססה על התנוחות, ההליכה והפוזות של דוגמניות באותם ימים.

כשדלתות האולם נפתחו, המסיבה כבר היתה בעיצומה. בצידה האחד של הבמה, ניצבים שני די.ג׳ים המטיחים בנו סט מוסיקלי, הפקה מלופפת היטב של באסים מכים ותבניות תופים מהדהדות, קטעי סימפולים ושירה אגבית, שהרעידו את המושב. ועל הבמה חוללו חמשת הרקדנים, מסתובבים על צירם, זרועותיהם רוב הזמן מתוחות קדימה. והסיחרור שלהם לא עוצר לרגע עד שהרקדנים כבר נראים כמו מגזרות נייר, חסרי רגש. והם יוצרים ריטואל גופני, מעגל מאוחד של אנשים שרצונותיהם דומים והם כולם נהנים יחד ובאותו רגע. הופכים את הנהנים מגופם ומקלות תנועתם לאפוס תיאטרלי לעיתים וולגארי, אך גם הכי מעורר קנאה. שבט פרפורמטיבי הנע בתוך הבזקים פלורסנטיים במין האוס דאנס משלהם, צבעוני, פרוע, סקסי וחסר סטרוקטורה.

ואחרי שבאחת העבודות שלהם הם התמקדו בדואט של דילדואים ולטקס, אפשר לצפות מהם להכל: עמידת ראש, שפגט, מציצת אצבע, אחיזה בוטה במפשעה. ודואט חודרני שהופך לטריו, ועירום הנע בין תנועה חושנית למכנית. בין איטיות בעומק הבמה להתפרצות והשתטחות בקידמתה, לבעילת הריצפה ותהלוכה קטנה שמזכירה את הפולחן הקתולי של הוצאת הבתולה מהכנסיה כדי שתברך את המאמינים. והם מלקקים ומוצצים קרטיבים אדומים, ממלמלים במתיקות שורות מתוך שירים של שון פול ואלישה קיז. וכדאי לא ללכת שבי אחר הבובתיות החמודה, שכן היא רק הציפוי הדק להומור ביזארי, לגרוטסקה ולתעופת דמיון.

והעבודה הזו מתגלגלת לכאורה באופן לגמרי מקרי, כמו שיחה בין אנשים שנפגשו לדרינק במועדון. מתחילים לדבר לא יודעים לאן תוביל אותם השיחה, מה יהיה תוכנה ולאיזה טונים היא תגיע. כי התחושה היא שהדינמיקה כאן בלתי ניתנת למעקב ולשיחזור, כמופע חד־פעמי, כהשתוללות. ומשהו בתחושת השרירותיות מרתיע ברגע הראשון כי קשה ליצור מחדש זיקות וקשרים מתוך השפע המלא רעשי הרקע.

ונכון שדווקא בעבודה הזו בנגוליאה ושינו רחוקים מלפתח את הרעיונות הבסיסיים שלהם, גם אם, יש להודות, שהם מיוחדים. אבל עדיין, הם מצליחים לארגן הצעה לא הכרחית אך מעשירה שיש בה רוח אלתור כריזמטית, הנאה עצומה מהתפלשות הגוף, ואמונה בו.

והיא מצליחה לתזמר את הגופים, לאפשר להם לגלוש ולפלוש זה לזה מבלי להשתלט. ובייחוד הם מצליחים לשמור על אווירת הבלגן הפורה, תוך הסתכנות בכלומיות ומתוך אהדה אקטיבית לשפע, ובנתה אירוע מובהק של שלם הגדול מסך חלקיו, העבודה הזו היא במידה רבה תוצאה של אי פחד. או אם להפליג ולנפח את מה שעולה ממנה: זו העליזות הקשוחה של עבודת הסטודיו, שמחת עשייה, חוש קצב מצוין, וחיבה הדדית גדולה בין כל המשתתפים.