טובארי – להקת סנקאי ג'וקו

אם אתם מוכנים להתבונן בהירהור פילוסופי ארוך על הנפש פנימה, ולהקשיב לחשכה, אם אתם מוכנים לנטוש את הזמן הליניארי בעולם ולעבור למדוד את הזמן בשנות אור, אם אתם מוכנים לצלול לתוך גלקסיה אחרת, לעולם מסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר שממיר את הפחדים הכי גדולים שלנו בדימויים עוצרי נשימה. אם אתם מוכנים להמשך פנימה אל מימד אחר, להילכד בלולאת הגורל המכרסם- לכו לראות את להקת סנקאי ג'וקו.

העבודה "טובארי"- השתנות מתמדת ביפנית, נוצרה במקור בצרפת ב- 2008, והיא נמשכת כשעה וחצי ומורכבת מרצף של שבע תמונות, המציגות פרקים שונים במעגל החיים- לידה, מוות ולידה מחדש. אבל מוטב להתרחק מהמסר הניו-אייג'י ולהתמסר לקירות החושך, לגופים שקורמים עור וגידים על העצמות היבשות, לחזונו של הכוריאוגרף היפני אושיו אמגאצו, שעושה זאת במינון הנכון בין הגלוי לסמוי, בין האינטימי לאינסופי.

הבמה מעוצבת כמו גלקסיה שחורה זרועת כוכבים ובמרכזה משטח אליפטי מבריק שמשמש לפעמים לרקדנים כמו קרקעית אקווריום נטוש להשתקף בה. גופם של שמונת הרקדנים, מכוסה באיפור לבן, והתנועה כמקובל בבוטו, סגנון שהתפתח ביפן בשנות ה- 60 כתגובה לאסון הירושימה, איטית כמעט כמו עמידה במקום.

ואי אפשר שלא להתפעם מהליריות של התמונה הראשונה, בעומק החושך נפער חלון אור ודמותו של הרקדן נובטת, שולחת שורשים עדינים מגששים. האור ממיס את יפי פניו שהן נשיות וגבריות כאחת, ומושך מהם קורים בהירים הנמהלים אל החושך. הוא נמוג פנימה והמבט שלנו נמשך לסולו של רקדן אחר, האצבע המורה מסמנת את הגוף, כמו רתומה לאיזה עומק קר, מלמדת את יסודות השפה.

והם כמו יצורים של רוח ומים, מושלמים כילדים. משאירים רווח בין הידיים, הודפים את הבאות כדי לא להתמלא בזכרון.  לעיתים הרקדנים קורסים על גבם, מצטנפים לכדור כמו חיה או מחקים את נדיבות העשב. מגששים אצבע בחושך או פוערים את תהום הפה בתחינה שאין לה קול. זוגות זוגות הם חוצים מרחבים, מניפת האצבעות הנעה סביב ראשם מותירה בנו סימנים, מולידה געגוע. לרגע הם קופאים בקידה קטנה, קווי האיפור האדומים הזולגים מאחורי האוזניים, מותירים שתי צלקות, מחזירים את סימן הנשימה הראשון שלנו, תחת המים. ואלף דרכים מובילות את הגוף לתבוסה רוחשת רכות, והחיכוך עם האוויר מותיר אבק לבן מאחוריהם, בזיק הכחלחל.

ואולי לרגעים זה קצת חנפני, אבל עדיין זה ממכר כמו זמזום היפנוטי, וחד-פעמי, ונפלא, ומתארך עד שהשפיות כמעט נסדקת. והיופי הרב כאן הוא כמו המתת המיטיב המרפא שיש באחיזת ידים, לרגע לא ההשג.