"זהירות, פטריות בטון נמוכות" מאת להקת המחול תיאטרון אור ואורן

איש לא ייטול משחר הציונות את האון הזכרי של הבטון המזוין."נלבישך שָֹלמת בטון ומלט", שוררו מאהביה של ארץ-ישראל; "הך פטיש, עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח", החרו-החזיקו עוגביה הנמרצים; מה נאה יותר מהבטון החשוף לסמל את רצונו של הישראלי להיאחז במקום. מטאפורה המשדרת מאסיביות, ישירות, כוח, פשטות וגילוי לב נטול שמץ סנטימנטליות. אבל היום נטשנו את הבטון לטובת ציפויים של בניינים באריחים קרמיים, והבטון הפך פטרייה נמוכה מכניסטית ובוטה, מחסום או פתרון לגיטימי למניעת חנייה.

ובתוך המציאות הנמוכה הזו יש תחנת שידור פוסט אפוקליפטית המשדרת תוכנית בשם: זהירות! פטריות בטון נמוכות! השדרן בקולו היציב מנווט אותנו בין מחסומי פטריות הבטון בכבישים החסומים. לידו , ומקהלה  של אנשים, הנושאים מטעני זהות ישנים וחדשים הלקוחים מעברם התרבותי, האידיאולוגי והחברתי, יחד הם מנסים ליצור תוכנית רדיו שתשלח תדרים לעולם שספק אם עדיין קיים.

יופייה של העבודה – באסתטיקה הגולמית, בתחושת המועקה והחרדה, הזעם והאנרגיה האצורים התקפים בפני עצמם, גם בלי העלאת הגרה הקבועה של 'ביקורת הציונות'. אבל התחושה היא שהעבודה עוד לא לגמרי יצאה את גבולות הסטודיו, והכוראוגרפיה, שמנסה להוציא מהגופים את הפחדים הבהלות והקולות, ששנרשמו בהם, מציעה איזו עודפות לא מספיק מלוטשת. אבל יש גם שני שיאים שמגרים את הדמיון והם יותר מאשר מלאכת הוקעה. אחד מהם הוא כשהרקדן היפני טקנורי קווהארדה מבצע בתנועה ושירה את "מחר" להיטה האוטופי של נעמי שמר. מעין הימנון שני המנוגן כמארש במפגני צה"ל ובטקסים ואירועים ממלכתיים, הקורא לתנועה חופשית מחוף אילת עד חופיה של אפריקה, ומפרט עתיד מלא שמחה בו מצלצלים פעמונים. הזרות שלו, השירת 'יד שנייה', מגחיכה את החלום ומבקשת מאיתנו הצופים להתקלף מאותה סנטימנטליות קולקטיבית שכולנו שותפים לה.

הרגע השני שנחרט בזכרון הוא הלהיט 'קסם על ים כנרת' שמבוצע כאן באחידות מופתית, במערך תנועות מסוגנן, כשהרקדנים אוחזים שקית גרעינים שחורים מפצחים אותם ויורקים את הקליפות לריצפה. נסיון הנפל שלהם להתעקש על הקסם והנפילה המיידית בשבי הישראלי המכוער, מעלה על הדעת את מחירו של המאבק, את אותן ציפיות שנכזבו לבנות ולהיבנות כאן בתוך יופי..

 נדמה שאור מרין ואורן נחום נאבקים בעבודה שלהם על הזכות שלא להתקבע, מבקשים להראות את המציאות כאן בארץ מבלי להציג אותה כמהוללת או כמקוללת. משתדלים ליצור יצירה שאיננה חד־משמעית בתנאים פוליטיים נוקשים. רק חלק מהמלל שתיחזק את התנועה, הצליח להתאחד איתה לרשת מורכבת של סימנים ומאורעות. רוב הזמן  הקונספטואליות דווקא סירסה את הגוף או כרכה לצווארו חבל, יוצאת מגדרה לתת לו משמעות, מה שהותיר אותנו עם מילמול לא אפקטיבי.