הרמת מסך 2018
ב"הרמת מסך," פרויקט הדגל של משרד התרבות להצמחת יוצרים עצמאיים בתחום המחול, ושנה שנייה בניהולם האמנותי של מאטה מוראי ואיציק גלילי, יש הרבה פוטנציאלים חלקיים, התחלות מעניינות, מומנטים רגישים, ורגעי חסד שאותם יש לדלות מתוך המכלול. רוב היצירות, למרות הביצועים הטובים, אינן מצליחות להתעלות מעבר להיקסמות מהמחול, מהחומרים ומהנושאים הפוטנציאליים ולהציג דיון עקרוני וחד לגביהם. אולי משום שרובן פונות לעניינים בנאליים באופן מעייף, בלי נימת דחיפות רגשית לא ממש מנסות להעז או להגיע לאיזה הישג אינטלקטואלי ניכר.
אבל היו כמובן גם עבודות של יוצרים ששווה להמשיך לעקוב אחריהם כמו ״Nature״ של לוטם רגב, דואט בין שני רקדנים-שני סוגים של טבע אנושי. והם מצליחים במחול שלהם ליצור האחד לשני אילוצים שדורשים מהם מערך של אינסטינקטים, כוחות ודחפים – תערובת של טוב, רע ומכוער. אבל גם סימביוזה של שיתוף פעולה ושלום בתוך מבנים פוליטיים המתאימים לטיפוח רצון טוב. דווקא הרגע בסוף שכמו פותח צמצם בעבודה, ואל השניים מצטרפות שתי רקדניות ורקדן נוספים בדילוגים חינניים, נשאר תלוש כמו תותב שלא מספיק להתפתח.
תחושה של גיד מתוח כמיתר על סף פקיעה עוברת לכל אורך העבודה ״קורבנות ודימויים״ של רוני חדש המציעה שוב חקירה תנועתית וגופנית מרוכזת, מדויקת. גוף הרקדניות כמו מצליף בחלל עודף פיזי, מה שהופך את הגופים שלה ושל הרקדנית לצידה כרמל בן אשר, לטורף והנטרף גם יחד. לעתים הוא קפוץ כאגרוף ולעתים מרחף כקשת. ויותר משהן קורבנות למבט החיצוני הן קורבנות לדחף הפנימי, מציעות אוסף דימויים המתחלפים כשקופיות לקצב הלמות הלב, לקצב עפעוף העין, משרות תחושה של תנועה תמידית רוטטת, גם באצבעות הנתפסות בעווית, הכל חשוב באותה מידה. ולרגעים הן חיונית ומהירות אבל גם ילדותיות על גבול האינפנטיליות. באגביות משכלות רגליים או כותרות לעצמן כתר, מסמנות את ריקוד הצלילה מתוך ׳ספרות זולה׳ בהומור דקיק. מנהלות דרך הגוף שיח בין הזהות שיש לכל אחת מהן, והביוגרפיה שלה, לבין פנטזיה, לבין איזושהי הגחכה. כאילו שדווקא מתוך לקיחה של אותם רֵפֵרַנְטִים שטוחים אפשר למצוא את הנרטיב היותר אישי, יותר אינטימי, יותר מולטי-שכבתי. וכל המחוות נרקדות כמעט בחוסר מוטיבציה, כאילו הכוונה היא מהן והלאה. מה שהופך את הגוף הזה שמציעה לנו רוני חדש, לכזה שככל שמנסים להתקרב ולהתמסר לו, נותר בסופו של דבר בגדר חידה. במובן הטוב של המילה.
עבודתם של דיוויד קרן ותמר לם,״לרגלי השולחן הנמוג״, טווה סיפור אגדה משפחתי של צמד היוצרים, זוג בחיים ועל הבמה. יש משהו מרענן באותו תיאטרון מחול שהשניים יוצרים ביחד בשנים האחרונות ובדרך שייחודית רק להם, אבל דווקא בעבודה הנוכחית הרובד הרגשי נבלע לחלוטין בתוך רגעי ההיטפשות והותיר אחריו בעיקר מרחב של הכפלה מביכה עמוס מלל. ויש דווקא משהו מעניין באמנות שאינה חורכת את עצמה ומסתכנת בהפיכתה לאי-אמנות, בהפיכתה לכלום מביך. אלא שכאן סיפור הנונסנס על שכנה מכשפה שהופכת אישה נעדרת לחתולה, לא באמת איפשר ללם וקרן להפגין את כישוריהם הדרמטיים או את אלה המחוליים והמוסיקליים וגם לא חשף מימדים נוספים של הזוגיות שלהם כצמד יוצרים. ולמרות המבנה והמיומנות של השניים הכל נשאר אקראי ושטוח, חסר קריצה אירונית או משהו אחר שעוד אפשר לחשוב עליו למחרת.
״קולוניה״ מאת טליה בק מצליחה להעמיד מהרגע הראשון מרחב נשי טקסי וממושמע. חושפת שורת נשים אוחזות ידיים כמו עולות מן הים במעין מראה של ממלכה אגדית ששקעה או צפה מצפה לאבחת חרב של אביר או לנשיקת נסיך. אבל מעבר לה, מעבר לתמונה הראשונית של עולם וגטטיבי מפונטז התלוי על בלימה, ולסולנית שהתנהלה כהד לאותה מקהלה תחת גוף תאורה יפהפה ומרשים, לא קרה הרבה כך שייווצר מתח עלילתי או פורמליסטי מעניין. כלומר, מול מה מתייצב עולם הדימויים הזה, איזה סדר הוא מפר? ושום זחילה בסוף על ארבע מבעד לקלעים לא מצילה את השבריריות הרומנטית האנינה- כך הנשי מנוסח שוב כפרוצדורה של יופי. ותו לא. ושם כבר היינו.
״The other Me״ שיצר יגור מנשיקוב נטועה היטב בבלט הניאו-קלאסי. והכוריאוגרפיה שלו מהדהדת את הטרנספורמציה עליה מדבר הספר ”אליס מבעד למראה״ שנכתב שש שנים אחרי הרפתקאות ״אליס בארץ הפלאות״. אלא שבעוד שהזמן בארץ הפלאות עמד והתנועה היתה מעגלית ואינסופית בה אליס אינה מתקדמת כלל, וחוזרת למציאות בדיוק כפי שיצאה ממנה. בספר ״מבעד למראה ומה אליס מצאה שם״,לעומת זאת, מתווה חוקי התקדמות ישרים וברורים. ׳מכיוון שארץ המראה מתאפיינת בהיפוך כיוונים, חוקיותה מאפשרת לנו לעבור על פני אותם תהליכים הנמצאים כבר מאחוריה ושלא דיווחו לנו עליהם, כשם שמה שאנחנו רואים במראה מלבד בבואתנו הנוכחית הוא לא המקום שאנחנו הולכים אליו, כי אם זה שבאנו ממנו‘. והכוריאגרפיה שלוקחת זו בחשבון נותנת לרגעים עם הגב לקהל את אותה חשיבות כמו לתנועה עם המקובלת עם הפנים לקהל.
ויש בעבודה איזו דחיפות קיומית בלתי פוסקת בתוך אסטרטגיה ברורה של גופים ממושטרים המהדהדים זו את זו וזה את זה. ומנשיקוב חדור המוטיבציה לכוד בעולמו כבורא רגישות, כמו מייצר תרפיה לא תובענית, שאינה תוקפת סדרי עולם. נדמה שהגיע זמנו לוותר על ההרמטיות ולהביא רוח של התפרצות, עסיסית וחצופה.
עבודתו של עמית ירדני ״If it's Not Soup, It's Wet Bread״, מעלה על הבמה רביעיית גברים בסיפור שטווה, כמו לש את גופיהם הנפרדים לגוף אחד סטריאוטיפי. נעים בחדווה תחת המוטו של העבודה: "הגברים הטובים הם אלו הממעיטים במילים' (מתוך 'הנרי החמישי, וויליאם שייקספיר). ההתמסרות, ההתנגשות והתשוקות שלהם נמהלים לתוך שירים מתקתקים ופופיים של דין מרטין ופרנק סינטרה באופן שובה לב בזכות הביצוע המצויין. וזו עבודה מהודקת, המחליקה בגרון בנוחות, חסרת סימני המאמץ הכרוכים בהשגת ההישג. אלא שזו נקודת התורפה בעבודה- יעילות ומהירות ואנלוגיות על גבריות והחמצה המוגשות בקריצה אבל באורח פשטני, מזנקות על הצופים באופן מיידי או מתבררות מהר מאוד.
עבודתה של דנה מרכוס ״Bubble point״-נקודת רתיחה ,נראית כתרגיל באוורור טראומות מתוך שאיפה להפוך אותן למשאב יצירתי שהפעם הוכיח את עצמו. ששת הרקדנים בחיזוק מחוללים צעירים מהסדנה בגעתון יצרו התרחשויות מבעבעבות ומלאות תזזית ששירתו את המסר שצירפה מרכוס לתוכנייה: ״כשמשהו מערער על צרכינו הבסיסיים, על הסביבה שלנו או על העקרונות שלנו, אנחנו מתחילים לבעבע. הבעבוע מאיץ, הלהבה מתגברת, ובנקודת הרתיחה אנחנו גועשים…המציאות מחייבת לעשות מעשה״. ובתוך הרקיעות ההולמות בקרקע והקצב המסחרר, מצליחה מרכוס ליצור סצינות שלמות של העברת משקל, מורידה עלינו לשברירי שנייה חושך. יד אחת צמודה ללב והשנייה מלבה את האוויר, לצלילי המוסיקה האפקטיבית של אבי בללי. בחוכמה היא שומרת בעבודה על איזה איפוק ריתמי שמותיר את ההמון רק כהבטחה עמומה לזריקת-אבנים, להתקוממות.