הביאנלה למחול ליון 2023 | Biennale de la Dance, Lyon 20th edition
מהדורת 2023 של הביאנלה בליון, אחד מפסטיבלי המחול החשובים באירופה בשלושת העשורים האחרונים, היא המהדורה הראשונה של מנהלה החדש, טיאגו גוודס (Tiago Guedes), שנכנס לתפקידו בשנה האחרונה. מחצית מהעבודות המוזמנות נבחרו על ידי המנהלת הקודמת של הפסטיבל דומיניק הרווה (Dominique Hervieu) והמהדורה הנוכחית, כך נדמה, כמו נבחרה מתוך קטלוג של יוצרי מחול בעלי מוניטין. יהיה מעניין לראות בעוד שנתיים את מהדורת 2025, כרטיס הביקור הראשון שגוודס עומד מאחוריו במאה אחוז.
במהלך שלושת השבועות בין ה- 9-30 בספטמבר התקיימו בביאנלה 48 מופעים שונים בעיר ליון ובפריפרייה הצמודה לה, עם לא מעט תריסרי מופעים נוספים ומבחר פעילויות מחול מגוונות ברחבי המחוז. שתי עבודות עלו באולמות הענקיים והריקים של מפעל פאגור FAGOR, יצרנית מוצרי חשמל לבית שפשטה רגל. בעבודה של הכוריאוגרפית האורוגואית תמרה קובאס (Tamara Cubas) ״ריבוי״ (Multitud) משתתפים כ-60 אמנים בגילאים שונים מתחומים שונים כמו מחול, תיאטרון, קרקס וספרות. דרך הקבוצה הגדולה הזו בוחנת קובאס את רעיון ההטרוגניות של קולקטיב, היחסים הבין-אישיים במרחב ציבורי והאפשרות של התנגדות. בוחנת את הכוחות הנקשרים בתוך הגוף – יכולתו להשפיע ולהיות מושפע מהאחר. מבקשת לחשוף את מה שיכול לקרות בין הגופים השונים.
נוקטת טקטיקות או כוללת אלמנטים של שיבוש, הסטה ממסלול, בניית מבט ממוקד ומרוכז על תופעה, יצירת היסטוריה חזותית אלטרנטיבית. מתייחסת לתיאוריות הפילוסופיות של שפינוזה, לפיה קיימים שני מחוללי כאוס מרכזיים בחברה האנושית: ההמון והדת. תמונת עולמו של ההמון מבוססת על קשרים מקריים, על אסוציאציות ללא סדר קבוע והגיוני. זאת, בניגוד חריף לחשיבה מדעית אובייקטיבית, המגדירה את יחסי הגומלין בעולם כמיוסדים על דברים קבועים וכקשרים יציבים ומוחלטים. ובעוד שהקהל הוא בלתי נשלט, קפריזי, הטרוגני ומפוזר, להמון יש מאפיינים אחרים הקשורים לצורות ארגון פוליטי של העם.
ובכוונה קובאס בוחרת להעלות את העבודה שלה באתרים שאינם תיאטרליים, מתוך מחשבה שאין צורך להיות מומחה כדי ליצור אינטראקציה עם דברים. ובמובן הזה, הפעולות ביצירה מתחילות מהיסודות: עמידה התמקמות במרחב מיישירים מבט קדימה, בודדים, מתגבשים לזוגות ושלישיות זה לצד זה זה מאחורי זה. ואז הליכה, חצי ריצה, נפילה כמו מי שנורה. וקול של צחוק מהדהד מדבק. וחלק נצמדים ויוצרים דבוקה, אחרים רצים עם כיוון השעון ואז נגד כיוון השעון. המבצעים מחליטים מתי לעבור מסצנה אחת לאחרת. מתפשטים מחליפים בגדים או חוטפים חלקי לבוש, הסובייקטיביות של כל אחד מעורבת במשא ומתן כל הזמן. וככל שהאלימות עולה האמפטיה שלי כצופה ירדה, כל הדמויות הללו הלכודות בעולם אכזר ופונקציונלי שבו תפקידי השולט והנשלט סטטיים ונצחיים-בשביל זה מספיק לפתוח חלון, דלת, טלוויזיה, ולהיזכר. בסוף הם יערמו למכלול, גבעת אדם נעה, מבנה על המייצר מציאות הפוערת סדק חברתי-פוליטי. לאט לאט המבנה ישתפר לסובייקטים נפרדים מאותה ארכיטקטורה של חורבות של ציביליזציה שהחליפה את האנושית אבל התגעגעה אליה. והם יעמדו לאט לאט בשורה אחת מתנשמים, ויתבוננו בנו מתבוננים בהם. הרווח נסגר.
הכוריאוגרף הצרפתי בוריס שרמץ (Boris Charmatz), שמונה לפני שנה למנהל האמנותי של להקת המחול וופרטל פינה באוש (Tanztheater Wuppertal Pina Bausch), העלה את היצירה המונומנטלית ״קתדרלת החירות״ (Liberte Cathedrale) בשיתוף פעולה עם להקתו טריין (Terrain). היצירה נפתחת כמו פְרֶסְקוֹ ציור קיר גדול ולח, שבו הרקדנים פולשים לחלל ההאנגר שרים א-קפלה בלה לה לה באינטונציות בטהובניות – שהולכות ומתבהרות כסונטה האחרונה אופוס 111, מוסיקה שנוגעת בספירות טרנסצנדנטליות, הרוחני מתחכך עם התעשייתי.
שרמץ כמו תמיד, חובב מבנים כבירים, חותר אחרי האפי, מבקש לבצע ניכוס מחדש של המרחב הציבורי, להציע אופנים שונים של נוכחות קולקטיבית במרחב וקיום המופע במפעל אשר מבחינה היסטורית ותרבותית מתפקד כמרחב של השתתפות אזרחית, התכנסות והתארגנות דמוקרטית תומך בכוונות אלו, כמו גם טשטוש הגבולות בין צופים ומשתתפים והכללת הקהל כחלק מהמהלך הכוראוגרפי. מייצר במכוון רגעים פוטנציאליים של השתתפות קהל ומצבים לימינליים בהם לא ניתן להבדיל בין צופים ופרפורמרים.
והרקדנים רצים ובאותה תנועה מהירה מתמוטטים, מתפתלים על הקרקע, מתחככים וקמים שוב כדי להתחיל בריצה מחדש, ממחישים את הליטורגיה הזו של גוף מפואר ופגיע המשותף למחול ולדת. ישות מעוררת רחמים בת תמותה. תנועת הרקדנים אינטנסיבית ומתגברת במהלך העבודה, כאשר במקביל הם מבצעים טקסט גדוש המורכב מאוסף של ציטוטים מעולמות תוכן שונים, שברי משפטים מתפרקים בין הרקדנים והשפה מתערבלת לשטף דיבור שרובו הופך לבלתי מובן, ולרגעים מתגבש כשהם מזמינים כמה אנשים מהקהל לבוא לרקוד, מדקלמים שיר מאת ג'ון דון כומר ומגדולי המשוררים האנגלים עד שהטקסט מתפשט: "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו… מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות. ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל“. דוחה את הסגידה הדתית נטולת הקונפליקטים. הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח או לחוש הקלה: הרי במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום.
ואכן, פה ושם פעמונים מצלצלים, המחוות הופכות יחידניות ומתעצמות, הופכות לכאוטיות, הכוריאוגרפיה נפיצה, עוצרת נשימה, עם קפיצות מסחררות, הצפות סוערות, התפרצויות מרשימות מסנוורות וכמה ערבסקות. בחלק הרביעי והאחרון, כשהשמש מתחילה לשקוע החלל דומה לקבר אחים, שבו הגופות המעורפלות, נישאות, הונפו, נמשכו, מעוררות את התמונות של המסכים היומיומיים שלנו: מלחמה, מוות, נדידת פליטים, קריסה כללית, עוגב ממלא את החלל עם צלילים מלודיים, עד שהכל נעצר פתאום.ההכחדה הפתאומית סוגרת לפתע את דלתות הקתדרלה. שרמץ מגיש לנו רצף מחוות של גופים מנצחים ומובסים כמעוז נגד הברבריות, תודעה היסטורית לופתת לב, שאינה מזנקת על הצופה כי אם מתגנבת מאחוריו כצל עמום, כרעל דק החודר דרך העור.
הכוריאוגרף והבמאי היווני דימיטרי פאפאיואנו (Dimitris Papaioannou) העלה במזון דה לה דאנס את ״דיו״ (INK), יצירה אינטרוספקטיבית בצורת מיצג כוריאוגרפי בעל עוצמה ויזואלית יוצאת דופן, גם הפעם. בתוך במה עטופה ביריעות פלסטיק שחורות מהתקרה עד לריצפה, סביב שלושת הקירות נוטפי המים, עמד פאפאיואנו לבוש בגדים שחורים ותפעל ממטרה, יוצר סילון מים בתוך עולם אפל ומוצף. ממלא כלי זכוכית שנועד להתרוקן מיד ולפזר את המים על הקרקע בתנועת סיחרור, מיני גלקסיה. ומהר מאוד האישי והיום־יומי סוטים אל עולמות אחרים, פנטסטיים, באופן הטבעי ביותר.
והאתר המדומיין הזה שיצר פאפאיואנו הרמטי ואטוויסטי, מעלה על הדעת נסיגה אבולוציונית בין אם ממשית או משוערת, שמופיעה מחדש לאחר שנעלמה לפני דורות. שלל דימויים מפרנסים את מאורת הבדידות הזו המעוצבת כמו הלא מודע, שואבת אותנו לתוך לימבו של עולם לא אמיתי ועם זאת מוכר. ומחוותיו החידתיות מעלות בנו שאלות לגבי זהותו, האם הוא דייג, שומר,דֵאוּס אֶקְס מָכִּינַה- אותו סיוע מבחוץ שחיכינו לו, או אולי פוסידון בן זמננו. תמנון הוא היצור החי היחיד לצידו, עד שיגיח ממעמקים גבר צעיר ואתלטי, הרקדן סוקה הורן (Šuka Horn), ערום כמו ביום היוולדו, הגוף החשוף שלובנו בוהק כלוא מתחת ליריעת פרספקס. מערכת היחסים בין השניים אפלה ומורכבת: מיהו הצעיר? הצד החייתי שלנו, הלא רציונלי, מה שאנחנו מכחישים בעצמנו ולא רוצים לראות? ויש במפגש הראשון, תלות הדדית כמעט קניבלית, משיכה בלתי ניתנת לדיכוי, אילוף, ילד שטרם נולד, חיה, תאווה, סקרנות, פיתוי ופחד, הכל מונח תחת סימן התמנון כסמל של "מיניות עזה", לדברי פאפאיואנו, התשוקה עוברת מטמורפוזה לעבודה רוחנית "כמו דיו, הזרע השחור של התמנון הופך לציור או לספרות.“
ואלמנטים פשוטים משלימים את המופע הזה. כדור דיסקו כסוף, אי קטן של שיבולים, תינוק, שולחן ופטיפון שממנו נמוגה המוזיקה של ויוואלדי או מאהלר, או מנגינות משנות ה-30 המדברות על אבל, נטישה, פרידה, אובדן בלתי ניתן לתיקון, כפי שמציע הסוף שבו האדם מוצא את עצמו לבד, ובזעם, מכה את התמנון על הקרקע שלושים ותשע פעמים כאילו כדי להעניש את עצמו. דווקא הרגעים בהם השניים מקיימים קשרים בעלי קונוטציה מינית על סף הסאדו, מסבכים את היחס בין אותנטיות לפרפורמנס, מחלישים.
ויש תמונה אחת בלתי נשכחת בה הורן קופא בעמידת ידיים ממושכת, השרירים מתארכים, והכל מתגייד לנוסחת יופי נדיר, מאזן, מדויק ולירי. כדור הזכוכית מלא המים מיוצב בין ירכיו וכשהוא משעין אותו על עגבותיו המים ניתזים בסילון לתוך פיו של פאפאיואנו השוכב תחתיו. והמים, יסוד החיים הקמאי הזה, נשפך אל קיום מאתגר, רב יופי וחסר שחר. העבודות של פאפאיואנו בוחנות באופן עמוק את עצם הראייה האנושית ומאתגרות אותה, ובתמורה מעניקות לנו מנחות של יופי טהור, בראשיתי. מוביל אותנו אל הזיכרון, אל הלירי, הפיסולי והאדריכלי. אין במה להסתבך, אפשר לצלול.
יופי, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של פאפאיואנו, קורן מהקירות, בוער גם כשהוא קריר כאבן. הוא הכוריאוגרף מעריץ הקלאסיקה, הפטישיסט המוחלט, זה שהביא את גוף האדם לדרגה כל כך פיסולית, עד כי דווקא במלוא הפיזיות שלו – עורו צח, שריריו סוסים גמישים, עיניו אבוקות, תנוחתו יוצרת גיאומטריה אדריכלית – דווקא אז הוא רוחני. הנשגב הפאפאיואנוי מושג דווקא בעזרת מבט צונן, מנוכר, בג'סטות תיאטרליות מופרזות ומרוסנות, בדיוק כירורגי של הקומפוזיציות, מבוים, יוצר העצמה סינתטית באמצעות תאורה, מגיע לדרגות קיטש אדירות וממוטט אותן, מביס התנגדויות.
העבודה של סילביה גריבאודי (Silvia Gribaudi) עם ממ להקת מחול עכשווי (MM Contemporary Dance Company) כפי שמרמזת הכותרת, גראנד ג‘טה (Grand Jeté), משתמשת בעולם הבלט, על הדרישות המנטליות והפיזיות המייסרות שלו, כרקע ובמידה מסוימת גם הסבר. גריבאודי, חוקרת נחרצת של הגוף, על איכויותיו הפיסוליות והאנרגיה הבוקעת ממנו, לא מגיעה מראש עם הכרעה לגבי מהו יופי אלא מבקשת ביחד עם 10 רקדנים לבדוק מחדש את הדברים שבני האדם מחשיבים כיפים, כמו המחול וגופם ויכולותיהם של הרקדנים. היופי עבורה נעשה לחוויה, הוא אינו נחשב למשהו שניתן אפריורי, אלא הוא משמש כאובייקט פנומנלי, שיש לשנותו. המחוות מוכלאות הן על ידי אלמנטים המתאימים לפרקטיקה תחרותית והן על ידי אלמנטים סגנוניים מתוך המחול הקלאסי, הופכות נגישות באופן חופשי בדיאלוג עם הצופים אשר באמצעותה של גריבאודי, מגלים מחדש את הריקוד המשוחרר ואת נחלת הכלל של צורת אמנות זו. מעבר לאירוניה המייחדת את שפתה של גריבאודי, מי שצפה כמוני בעבודות הקודמות שלה יתאכזב מכך שהמבנה הנרטיבי חוזר על עצמו והעבודה מרגישה יותר כמו פרוצדורה. יחד עם זאת האמונה של גריבאודי בפרקטיקה הזאת, והיכולות יוצאות הדופן שיש לה כפרפורמרית ״מהאף עד הזנב״ ובכל תזוזת אצבע, אינן נסדקות. אולי היא נדרשה לגריבאודי כדי לסכם בטרילוגיה את הנושא.
להקת הבלט הלאומית של מרסיי (Ballet National de Marseille) העלתה את ״עידן שביעות הרצון״ (Age of Content). מאז שמונה הקולקטיב (לה) הורד (LA) HORD כמנהלים אמנותיים של הלהקה, הם מציגים יצירות חדשות של עצמם ושל אחרים, תוך הסתכלות לעבר כדי לבנות את הרפרטואר של הלהקה מחדש. ויש בעבודה החדשה מחוות ויראליות שאפשר לראות בטיקטוק ובאינסטגרם ומאבק וקתרזיס כאשר אלימות מחלחלת פנימה והחוצה מהתנועה – דחופה, חריפה ומכלה. מקצבים פנימיים מובילים בהדרגה את הגופים לרעוד ולהתנדנד בצוותא. משתמשת בכוריאוגרפיה ככלי ביקורתי, הופכת את האזור האפור של הבמה לטריטוריה חדשה לחקר קריטי של ההיבטים האסתטיים של האינטרנט של הסחת דעת, של ההצטברות. הרקדנים אבודים בעולם מסתורי אשר שואל הרבה מבונקרים או מחסנים תעשייתיים, בו כולנו עומדים פנים אל פנים עם גרסאות פוטנציאליות אחרות של עצמנו. בלב עיצוב הבמה המונומנטלי הזה, עדות מלנכולית למצבי הנפש והגוף של מי שמאכלס אותו, יש סצנת קרב הראויה לסרטי אקשן מול מכונית נוסעת. השימוש בפגם הזה, במכונה כנקודת התחלה רודף אחר ההסתבכות של החיים הווירטואליים והאמיתיים שלנו. כי בעידן זה של תוכן ושפע יתר, הגבולות דיפוזיים יותר ממה שהם נראים. והרקדנים בין הזעם המתעורר לבין הפסיביות וחוסר האונים שקועים עד צוואר במציאות.
העבודות שצפיתי בהן בביאנלה בליון נעו בין שני סוגים-המיקרוקוסמי והמקרוקוסמי. המין הראשון, גרם לנפש להפליג החוצה, אל מרחבי היקום האינסופיים. האחר, גרם לה להפליג פנימה, אל תוך האינסופית של השלם. בחוץ שטפו את הבארים והרחובות אוהדי אליפות העולם ברוגבי, הרי ברמה הבסיסית ביותר, זהו אקשן. אפשר לראות בכך בנאליה גדולה, מחזה אוהדים לעוס, לכעוס אפילו על גזל ההנאה הממוזגת המובטחת באולמות המחול. ואפשר לראות בזה את הצורך הרגשי להרחיק את המציאות (הנה קבוצה אוהדת וולס שרה), גורם לה להכות בנו בחזרה ביתר שאת. זה תמיד הדבר עצמו.