בלט היספניקו

כשיצאתי מהמופע של בלט היספניקו נזכרתי בדברים שאמר המשורר הרולד שימל בראיון להלית ישורון על ספרי שירה. שימל אמר שהתענוג הכי גדול שלו הוא כשספר עמיד להרבה קריאות ושהוא לא מגיע בו לסוף דבר. ספר שאתה רוצה לשמור אותו לעצמך כמו כלב ששומר על עצם, ולא אוכל את כולה, אלא לוקח אותה לפינה לרגע שיבוא לו משהו טוב. ולמה נזכרתי בכל זה? כי לצפות בהיספניקו היה ההפך הגמור מדבר עמיד שרוצים להחזיק בו לכל החיים ולחיות עליו. זה היה יותר כמו לצפות באותם פתיתי שלג שנמסים מיד עם הגיעם לקרקע. יפים אבל מיד נשכחים.

להקת הבלט היספניקו מניו-יורק נוסדה ב-1970 במטרה לאתגר את התפיסה המקובלת של ״הסטריאוטיפ הלטיני״ ולשנות אותה. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד כי מה שבעיקר עשתה הלהקה נצרף לכדי מרקחת חביבה ושלוחת רסן, בלי טיפת פוליטיקלי קורקט, גדושה סטריאוטיפים לטיניים- בהם הנשים כולן פתייניות והגברים מצ׳ואים מצועפים וזקופים ובכולם גלום הפוטנציאל להיות חושניים.

הערב האנרגטי החל עם״הנשיקה״ (2014) מאת גוסטבו ראמירז סנסנו, כוריאוגרף הבית של הלהקה, למוזיקת זרזואלה  מין אופרה ספרדית עממית, והציג וריאציות וסיטואציות על נשיקות. כמו הפקת מחזמר קל דעת בו התוכן הרגשי מוגש במהירות בלי טיפת פיתוח- הומור, פאתוס, אהבה, כעס. מה שהציל לרגע את כל זה היה דואט גברים קצר שהבליח פנימה כמו התרחשות חשאית של נס. כפות הידיים והרגליים והראש הם יצרו עוצמה פיסולית עד שהגופים נראו לרגעים כנטרפים זה בזה, עד האילוץ בסוף של נושא היצירה- הנשיקה.

היצירה ״סומברריסימו” של אנבל לופז אואוצ’ואה לשישה גברים, נשענה על דימוי מוכר של הצייר הסוראליסטי רנה מגריט, הצייר הסוריאליסט הבלגי- דמות אדם עם כובע. ואולי ליצירה הספציפית שלו ״גולקונדה״ בה הדמות מוכפלת עד אינסוף עד שנוצר גשם גברים, הצונחים מהשמיים או שמא עולים למעלה דווקא, לא ברור. אבל בניגוד מוחלט למגריט כאן נראה הכל מציאותי ואפשרי, וששת הרקדנים הצליחו לשחזר דימויים של גבריות שכמו נלקחו מסרטים אמריקאים, באיזה פרץ. והם היו חביבים וזריזים כמו אתנחתא קומית משכנעת אבל מיובשת.

היצירה ״מועדון הוואנה״ (2000) מאת הכוריאוגרף הקובני פדרו רואיז, מחזירה אותנו לקובה של שנות ה-50 במחרוזת ריקודים סלוניים של רומבה, ממבו, צ׳ה צ'ה צ’ה וקונגה, בחגיגה של פלירטים באמצעות תנועה. נשים בשמלות קוקטייל הסתובבו על עקבים מעשנות סיגרים שלופים, מסתחררות כמו טורנדו עדין, מונפות אל על או משלבות תנועות אגן זורמות עם בני הזוג שלהן, כשהכול נוטה להתרכז בתנועת גוף זורמת, ולא במימוש וריאציות מסובכות. קצת כמו לצפות בתוכנית טלויזיה טובה של ״רוקדים עם כוכבים״.

והיו כמובן עוד שתי יצירות שלא התרוממו ולא רוממו, כי בהיכל האמנויות בהרצליה יש הרגל נפסד לצקת מהכל, כנגד כל הסיכויים, שיהיה, שנצא מואבסים רק לא חלילה חסרים.