מאת דפי אלטבב וניני משה It's Now, It's Never״

הדומיננטיות של המהירות בחברה שלנו הפכה את התזמון לערך חשוב יותר מהזמן. בדיוק כפי ששר אלביס פרסלי בבלדת האהבה הפופולרית שלו שיצאה לראשונה כסינגל ב-1960: "זה עכשיו או לעולם לא, בואי וחבקיני חזק… מחר יהיה מאוחר מדי, זה עכשיו או לעולם לא.“ שמה של עבודת המחול החדשה של דפי אלטבב וניני משה,״זה עכשיו, זה לעולם לא״, מתכתבת עם אלביס אבל דווקא קובעת שהתיזמון חשוב בדיוק כמו הזמן, ומוקדשת כולה, כך נדמה, לבדיקת מערכות יחסים בין נשים לגברים.

גם מי שהמופשט שבמחול אינו כוס התה שלו יכול לעקוב בעניין אחר המניפה העשירה ורחבת הציטוטים של חוויות אישיות פיזיות שאלטבב וניני פותחים. חוויות שכמו יוצרו בהזמנה, בנוסח פופי מתקתק ופוסטרי. כל הרגעים הקבוצתיים חושפים שכבה דקה מאוד של אינטרסים, שלא נוגעים כמעט בקשרים הפוליטיים העשויים להשתמע ממנה, גם לא כשהם רוקעים יחד. יוצרים אסתטיקה פופית קלילה, כמעט סינתטית, שמשתמשת בצבעוניות הבגדים היומיומים ובשירים קליטים ומאוד מוכרים, כמו באלמנטים של שילוט מרצד, כאמנות מחול שמיוצרת כמוצר או מותג. והרגעים היפים והמעניינים הם אלה בהם הרקדנים כמו לכודים בהיפר־פעולה ובקיפאון בה בעת. רקדנית שקורסת למרגלות רקדן אחר מתוך איזו סיבה פנימית, שניים אחרים שרועים, אחד מפנה לנו גב ומניף יד, יוצרים אומת בודדים, בכוריאוגרפיה ותזמור של ניתוק. מה שמטעין את המחול בממד של ערגה עצומה למרחב, למשפט, לגוף לרצף של הזמן, לצד קטיעתו האלימה שוב ושוב.

ויש גם דואט שמובילה אותו סדרת שאלות רפואיות, מעין סמול־טוק חסר מיקוד. ומרחב הבמה מחולק לאזורי משנה בכמה מהמקרים נוצרים מפגשים פואטיים והרקדנים כמו זולגים אחד לתוך הטווח של השני, קשורים זה בזה, במקרים אחרים הקונסטרוקציות קונקרטיות אבל נשארות סתמיות חסרות מתח. לא מצליחות לשחזר את הרגע בפתיחה בו כולם עומדים ושרים במכנסיי מופשלים, נושאים עיניים אל רקדנית אחת שעומדת במרכז הבמה, משדרים פגיעות שמכניעה את הספקנות.

ולאורך כל העבודה בלטה רמה גבוהה של ביצוע אבל היה רקדן אחד, קלווין וו, שהתגלה כמבצע מיומן ומרתק וכישף את הבמה באישיותו ובכשרונו.

״It's Now, It's Never״ היא עבודה שנשענת על אנרגיה תרבותית מסוימת. הבחירה של אלטבב וניני בשירים נוסטלגים מתקתקים מהסיקסטיז אולי קושרת את העבודה לאירוע חניכה והתבגרות, אולי היא אלמנט שנועד לכוון אותנו לשום מקום ושום זמן ביחס לחוויה הישראלית או שהיא פשוט רדי־מייד אקראי שנמצא וניתן להשמעה, נועד בעיקר לצורכי אווירה, כשכל העסק כולו משדר רטרו באופן סוגסטיבי לא ממוקד שכולם אוהבים. כמו מילקשייק וניל.

המלכודת של אלטבב וניני, חרב הפיפיות שלהם, היא שהמחול שלהם הוא בן בית, עגול וממושמע בלי צללים. מקום מוכר בו הם מראש תוחמים את גבולות המאבק לאזורי השליטה שלהם. הממד המהנה בעבודה הוא התחושה החזקה שהם נהנים ממחול. הם אוהבים מחול. כיף להם. ויש להם ויטליות מדבקת. והם כל כך נעימים, שמשמעות העבודה משתנה לפי בחירתנו, עד שמרוב רוח פלורליסטית שאינה רוצה לכפות דבר, הפנים שלה גם אינו מגלה דבר.