אחת ממעלות העבודה ״פולחן האביב של פריד אל- אטרש״, היא במענה שלה לשיח הקלישאות השטחי על אוריינטליזם. שיח שככל שהוא מדקלם את העושר של תרבות האסלאם, כך הוא מייצר אותה כהומוגנית, מונוליטית וחסרת ניואנסים. העבודה היא פרי מחקר מתמשך. שני עשורים נעדרה פורטל מהבמה כדי לצאת למסע של גילוי השורשים המרוקאיים שלה, אבל בעיקר לחפש אחר דרך ליצור מחול מקורי לבמה בהשראת המחול המזרחי עם הרבה התעניינות אמת המגובה בידע, בעידן המסתייג מהקאנונים המוסכמים להערכה.

הפעולה שלה פשוטה לכאורה. היא לוקחת את דמותו של פריד אל־אטרש, המוזיקאי, המלחין והזמר הנערץ, שהיה נסיך דרוזי שנאלץ לעבוד במכירת בדים ובהפצת מודעות, מלך העוּד שחלם להלחין לאום כלתום ונדחה, אחד מגדולי הזמר הערבי שהרגיש כי לא זכה להערכה שהוא ראוי לה, ורומנטיקן נצחי ומתאהב סדרתי שלא נישא מעולם לאף אחת מאהבותיו. וכעלילה מסובכת אחת, מוסיפה דרמה רגשית עזה של לב העולה בלהבות בשימוש בשירו האלמותי ”הדי אל־רביע” (”הנה האביב”), אשר הוצע תחילה לאום כלתום ונדחה על ידה, נהפך לשיר המבשר את האביב, ובכל שנה נהוג היה להשמיעו בערב ״חג האביב״ (“שם א־נסים“), המצרי־קופטי במקורו. 

״היכן הוא אהובי אשר מגן עדן אהבה השליכני אל תוך להבותיו״ שר פריד אל-אטרש, והרקדניות מתערסלות ומתפתלות כלולייניות על חוט הנמתח בין שני הקצוות, משקל גופן ותנועותיהן כמו מנדנדים סירה מצד לצד. כמגלמות פנטזיה.  והן מצטופפות שבויות במשפט תנועתי אובססיבי מהיר של כפיפות גוף אוניסוניות, כלואות בתוך משפטים חזרתיים שמתעצמים ומיצרים מצב סף היפנוטי. ״מיום שנטש אותי והלך, ציוצי הציפורים קינות, והוורדים כצבע הפצעים״. חותר פס הקול מתחת לתנועה, בביצוע מלא רגש, בעוד הן בעיקר בועטות ודופקות. עוסקות בשיבוש האסתטיקה. מתמזגות לזירה אחת סוערת של אורות מהבהבים וגופות מחוללים. והשילוב בין הקול והטקסט של פריד אל-אטרש לרקדניות לא רק מפיץ סטריאוטיפים על תרבות ומעמד, אלא גם מקבע את הסטנדרט של הגבריות התקינה. מסמנים סף של הבעת סנטימנטליות גברית. ומסמנים לראווה את גבולות האסור והמותר ביחס לנשים. אנושיות לא מעושה פורצת מכל קטע וקטע.

פורטל שגדלה בקרית שמונה בבלוק של 12 משפחות, כמעט כולן מרוקאיות, מצליחה לשלב בין הומאז’ לתרבות שממנה באה להומאז’ לתרבות שאליה פנתה באופן מתוחכם – דרך החזותיות המוחצת של השמחה, היסוד הקרנבלי, עוצמת האקסטזה המאפיינת את שתיהן,מערבבת שמחה בשמחה. והיא נעה בין שתיהן בטבעיות של בת בית, שרה ומשמיעה צהלול, מלאה הומור, מצחיקה באופן לא מתחשבן, נהנית בעצמה. 

ולמרות ששלוש הרקדניות שרוקדות בעבודה עם פורטל פחות טבעיות ללב ההמולה, ואולי דווקא בגלל זה, רגעי המחול שלהן מעוררי הזדהות של התגברות על מבוכה חברתית וגופנית והתמסרות לריקוד, נעות בין בניית מתח שקט לבין התפרקותו המשתוללת. אינטימיות כרגעי בועה, הקופאים בלב ההמון.

לקראת הסוף, ארבעתן מתקדמות לקידמת הבמה ומרימות את השמלה מעל פנס שמאיר את הבשר שזז בין הירכיים. הן מטלטלות את חלק גופן התחתון ונותנות לעור, לירכיים, להתחכך זה בזו לאורך זמן. חושפות את קודש הקודשים של האינטימיות הנשית, את מה שנהוג להסתיר. מינית שלא נופלת לקלישאה. וסימני הצלוליטיס מעידים שאף אחת כאן היא לא אותה נערה בתולה הרוקדת לפני זקני השבט עד מותה כקורבן לאל האביב. כולנו כובשות ונכבשות. אבל פורטל החסרה אוצרות הדוקה, מחמיצה את הרגע המכריע, וממשיכה וממשיכה וממשיכה, גם כשהשיא כבר היה מאחורינו.