"עצמי לא גמור" מאת קסבייה לה רואה:

העבודה ״עצמי לא גמור״ של הכוריאוגרף הצרפתי קסבייה לא רואה, בעל הדוקטורט בביולוגיה מולקולרית, היא יצירת סולו רזה ומינימליסטית שהכל בה נע כמו רישום חי בשחור לבן.

לה רואה בן ה-52 הופך את הצורה הפיסית שלו למכלול של חלקים בלתי מזוהים, מבלבל את העין, וגורם לנו הצופים להטיל ספק במה שאנחנו רואים. הסולו שעלה במקור ב-1998 מתנהל כמו ניסוי מעבדתי באיזה קור רוח, ובאור לבן וקליני ששוטף הכל. וזה מתחיל כשלה רואה יושב באדישות בפינה ליד שולחן מרובע קטן, דמות רזה וארוכה בבגדים אפרוריים, כפות הידיים שלו מונחות על השולחן לפניו. הוא מסובב לאט את הראש מצד אחד למשנהו, ואז מרים כל זרוע בתנועה קטנה. מלווה את עצמו ברעשים מכאניים עד שבסופו של דבר הוא עומד והולך בצורה רובוטית, מכתיב איזה קצב מתכתי.

אחר כך הוא מסיר את בגדיו, כדי לחשוף שמלה שחורה ארוכה, אותה הוא מושך מעל לראשו, ומתכופף לקרקע, מתחיל ללכת על ארבע עד שנדמה לנו ששתי דמויות הולכות יחדיו, האחת מתקדמת, והשנייה נסוגה. וזו תנועה שאין בה חוסר שקט ואקספרסיה, אלא ניסוי סקרני וילדותי המציב כל פעם מחדש שאלה פשוטה ופתוחה: מה קורה כש…?

אחר כך הוא יתפשט לגמרי, יעבור לעמידת נר, יהפוך את הישבנים שלו לכתפיים או יפתל את הגוף פעם אחר פעם לנופי גוף פוסט-אנושיים, עד שנדמה שגופו כלוא בתוך איזו התחייבות פנימית שחובה עליו למלא אחריה כדי לשמור על השפיות, עד שהוא יצא לחופשי, או עד שהוא יתלבש ויזכה לגאולה פופית עם השיר של דיאנה רוס "Upside Down”, משאיר אותנו לבד.

הגוף של לה רואה מסמל תחושת ביטחון ובית, והוא מקיים מולנו מעין ספירת מלאי: הרי לפניכם מה שיש לי, מה שצברתי, ומה שאני שווה. אבל הרגעים הנוגעים ללב הם דווקא אלה שהוא נכנע בהם, נשכב על צידו צמוד לקיר, כמו מודה בכישלון, או נח לפני הצעד הבא שלו. נקודת התורפה של העבודה היתה בביצוע שהיה מוגן ומכובד, נעים לעין, מעשה של שיחזור שנעדרה ממנו החידתיות, החד-פעמיות. עד שבסוף הרגשתי מיותרת כמעט לחלוטין בעולם המדוייק והמתוכנן שלפני.