אם לשפוט על פי מחיאות הכפיים הסוערות, הקהל בישראל הולך שבי אחר הכוריאוגרף הרוסי בוריס אייפמן. למעשה כל כך הרבה מחיאות כפיים היו במהלך המופע עצמו, עד שזה הרגיש לי כמו מתן לייקים אוטומטי בפייסבוק. היצירה נפתחת בתמונת בית החולים הפסיכיאטרי, מחיאות כפיים. המאושפזים מציגים את נפשם המעונה בפני פסיכיאטר צעיר ושאפתן, מחיאות כפיים. הפסיכיאטר הצעיר גומל להם בסולו. לייק לייק לייק.

אייפמן שמגדיר את הסגנון שלו כ׳בלט פסיכולוגי׳, ידוע בבחירת נושאים בלתי שגרתיים לעבודותיו. הוא יצר בלט המבוסס על רומנים של טולסטוי, מחזות של שייקספיר ומולייר ועל הפסלים של רודן. את ״ענוג הוא הלילה״ הוא יצר בעקבות הרומן של סקוט פיצ’ג’רלד משנת 1934. הרומן, שפיצ’ג’ראלד ירק דם בכתיבתו שהתארכה והתארכה, סימן את תחילת נפילתו כשהתקבל ברגשות מעורבים.

הרומן הוא סיפור נפילתו של הפסיכיאטר האמריקאי, ניק דייבר, שנישא לפציינטית שלו מבית מחסה לחולי נפש בשווייץ. הפציינטית, ניקול, אישה מורכבת ומיוסרת, היא בת למשפחה אמריקאית בעלת עושר אגדי. במהלך הרומן, כהטרמה לנפילתו ולהתפרקות נישואיו, מנהל ניק פרשיית אהבים עם שחקנית קולנוע צעירה בשם רוזמרי.

אייפמן בנה מחול עלילתי שנע בשני מישורים: המישור הנפשי הפנימי- בו האינסטינקטים האפלים וההרסניים שלנו תמיד אורבים לנו. המישור החיצוני החברתי-בו מתחיל הניוון של חברת השפע באירופה בין שתי מלחמות העולם על רקע הצלילים של הג׳אז, צליל פזיז, אופטימי ומלא חיים.

ואייפמן לא חוסך במלודרמטיות, והמחול שלו רווי במחוות גוף ראוותניות ובזבזניות, והוא בעיקר טוב מאוד בלספר סיפור דרך תנועה באיזו פשטות פופוליסטית.  כי הכל אצלו מותנע באותו טון שואג צבעוני ותוסס. וחמישים הרקדנים מתערבלים בתוך בליל תמונות מתחלפות של מועדוני לילה, בכורה הוליוודית, נדמים לגל צוהל על סיפונה של ספינה, נעים בקלות אתלטית חסרת מאמץ מצהרי היום עד חצות הליל. ויש משהו גס בתפירה של שני המישורים האלה ביחד, שיוצר עורק מלאכותי, מעקף חסר חן. אולי כי אייפמן מבקש להישאר יוצר תמים ואידילי, מתעקש להשאיר אותנו בסוף עם הקלישאה כי למרות הקו הטרגי של הרומן, העליות והמורדות של גיבוריו, החיים יפים.

אז נכון שהטכניקה של הרקדנים מצויינת והסולנים אולג גביישב בתפקיד הפסיכיאטר, לובוב אנדרייבה בתפקיד המטופלת מצליחים להעביר בתנועתם גם מעט עדינות וניואנסים כהים, בעיקר דרך הדואטים. אבל רוב הזמן הדמויות מוגדרות דרך משיכות מכחול ברורות ורחבות, והאזכורים הפסיכולוגים נשארים כלליים; מרחפים מעל היצירה כמעניקי גושפנקה של ׳תרבות גבוהה׳ בלבד, מבלי ליצור זיקה ממשית ומדויקת בין המישור הפנימי לחיצוני.

הפעם, מפגן הרגישות של אייפמן ביחס לנושא השאפתני, הלוא היא הפסיכולוגיה האנושית, הפיק תוצאה חלשה ואנמית, פני שטח מקורצפים מעט. שרטוט סכמה של רעיון שעיקרו עיצוב אסתטי על פחות מדי תוכן. סטיילינג ללא דרמה. מין קליפה הגותית־לייט ורומנטית בלבד, בלי נגיעה למהותו הטרגית. אם אתם רוצים יותר מאייפמן, לכו לראות את רודן.

קרדיט צלם Evgeny Matveev