המגע עם הזולת הוא ליבת העניין האמנותי של היוצרים ענת כ“ץ וארז מעין שלו. השניים שלאחר שנים של יצירה בנפרד, החליטו בשנת 2009 לשלב כוחות, ויצרו מאז עבודות שונות שנעות על הציר בין מחול, תיאטרון ופרפורמנס-ארט, הם אמנים של הפרעות תקשורת, של קשר מאוים שצריך להתאמץ לקיימו, של דיבור, נגיעה, קרקוע, אלימות מתונה, ליטוף.

בעזרת בגדים תואמים ומסכות סיליקון, יצרו השניים באופן מבריק, מיני ליגיון של אוואטרים, יחידת רפליקות בדמותו של ארז מעין שלו, נציגים של המקור המעיני שנשלחו אל חיי היומיום כשבלב הפרקטיקה שלהם מילים. שלל משפטים שמתקיימים במערכות יחסים שונות המתגלים כאן כמניפולציות גנריות ריקות מתוכן: אתה טוב, אתה מצויין, אתה יכול, אתה נסיך. הם מעודדים את האחר שהוא הם עצמם.

עבודת הפרפורמנס שהורכבה מאפיזודות, מציבה את האמן וגופו במרכז, כשממלכת האוואטרים הזאת שהתגבשה לכדי שיא בכפילי מעין שלו– שני גברים ושתי נשים, מייצרת משמעות חדשה באמצעות ההצבה משותפת שלהם בזמן ובמרחב. כשדמות המקור יושבת בצד מוגבהת, תחת פנס תאורה צבעונית מתחלפת. הקלקול הוא הכלכלה והאסטרטגיה.

וזו חוויה מיוחדת לצפות בחלל מנטלי בו ארבעה ארז מעיינים עושים כל מיני דברים זה לזה, שקועים באירועים בעלי אופי פולחני וטקסי, הזוי, פנטסטי, מהפנט ופיוטי. שילוב של ילדים טובים עם נופך של אלימות מהוסה. שניכרים בהם רגעים של חוסר האפשרות להבחין הבחנה ברורה בין נחמדות והומור לאיום ואגרסיה. ביסודם ההיפר-אקטיביות.

והם ברואים המאפשרים לבוראם עושר של אפשרויות, מהלכי חיים, זהויות, מגדרים, גורלות ותפקידים בקיום החורג אל הבידיוני. כפילונים שיש בהם מהנרקיסיזם האפשרי של מעין שלו, אך גם מהאירוניה העצמית והאופן שבו הוא־לא־הוא נחשף מבעדם עירום ועריה. כפילונים המבטאים את הרצון הגלוי והסמוי של כל יוצר או חולם בהקיץ לריבוי אישיויות, לפיצול אישיויות, שמבעדן הוא יכול לממש גדולה לא לו, להתבוסס בסטיותיו, לתהות על מהות הרוע, לעבור בין הזמנים והמקומות.

מעין אחים ואחיות משוכפלים שהאמן שלח למשימה אמנותיות. דמויות שהן תוצר של אוסף הפרספציות שלו בנסיון נואל לעזור לו לגבש אג’נדה אינטלקטואלית אחת. שמעלים גם את שאלת הזהות המגדרית הגמישה והלא מובהקת, כשהעיסוק שלו בגוף של עצמו ובהגדרות דו-משמעיות מבחינה מינית, חותרות תחת תקן הדימוי הגברי הדומיננטי שתמיד מטיל את צלו. 

והם בעצם בנאליים, אבות־טיפוס, קלישאות סוציולוגיות של עצמם, מלוהקים לתפקידי משחק פיזי. אבל הבנליות שלהם, ששוב ושוב מתקלקלת עקב תקלות או הפרזות שבאופי, מייסדת אמפטיה גדולה כלפיהם – אנשים קטנים שפעלתנותם תקועה בחלל ריק, נזקיהם נסובים כלפי עצמם בלבד. לא ערמומיים במיוחד, בטח לא כאלה המתכננים לטווח ארוך, עסוקים עד ראשם בעצמם. הם חוגגים את חייהם, את המישמוש העצמי שלהם, תשוקותיהם וחרדותיהם חשופות על פני השטח.

וזו עבודה שדואגת כל הזמן להציג את תפרי הבטנה, להכריז על כך שהיא אמנות ולא החיים, מאפשרת לנו להתפוצץ מצחוק למראה הסבל הזה. ולא רק הסצינות הקטנות מצחיקות אלא גם היחס ביניהן, כלומר חוסר היחס. האדישות של הריבוי. 

המפנה לרפרנסים חיצוניים, מצביע על תופעות מקבילות, מעלה על הדעת את ”שבעה במיטה” של לואיז בורז׳ואה- שבע דמויות ורודות שיוצרות שרטוט תלת-ממדי של מערכת יחסים, נראות כמו בובות טיפוליות שנותנים לילד כדי שידגים מה עשו לו.  וגם את ״צ׳רלי״ העבודה של האחים צ׳פמן בה דבוקה של ילדים זהים עירומים בנעלי ספורט, יוצרים תמונה קבוצתית של חדירה והתעללות, שיכפול והנדסה גנטית. הכל קר וסנסציוני, נטול מסתורין, מורכבות, אנושיות. ויש גם את הטקסט הקצר והנודע של חורחה לואיס בורחס, בו הסופר עושה רשימה של דברים שבורחס האמיתי אוהב תמיד וללא תנאי. מתייחס לפיצול שבין הכותב לחייו, או אולי לאיחוד שביניהם. כותב: בורחס: ״שפינוזה קבע, שכל דבר מבקש להמשיך להתקיים במהותו העצמית: האבן לעולם מבקשת להיות אבן, הנמר מבקש להיות נמר. אני צריך להישאר בבורחס ולא בי (אם אמנם הנני מישהו)״. מחד, אנחנו מכריזים על מות המחבר ומערערים על המחבר היחיד, ומנגד אנחנו עדיין שבויים בתפיסת עליונותו של המחבר. לא מצליחים להשתחרר מתוך התפיסה שממקמת את המחבר במרכז יצירתו. האם הנסיון שלנו להשתחרר מעצמנו כדי להמציא משהו אחר הופכים את חיינו לבריחה?

הקלילות של ״על זה אין לנו ויכוח״ אינה בעוכריה כי אם הדבר שמגדיר אותה, שהופך את העבודה למה שהיא. חבל רק שענת כ״ץ וארז מעין שלו השבויים בקסם הגילוי, נשארים בשלב התרפיה על מה שנוצר, לא מצליחים גם להבקיע פנימה אל עומק הבחינה של מנגנוני שליטה וביטוי בתוך מערכות יחסים. והרגע המשמעותי ביותר קורה דווקא בסופה, בהשתחוויה, כשמעיין שלו מצטרף לארבעת הרקדנים, לרגע המקור נראה כה חיוור, כמעט גרסה מנושלת של עצמו. וזה מאכזב וחזק.