כשהכוריאוגרף יורי גריגורוביץ’ החליט להתמודד בשלהי שנות ה-60 עם “ספרטקוס”, כלומר ליצור בלט משלו למוסיקה של ארם חצ’טוריאן, ולהביא אל בימת הבולשוי את סיפורו של מנהיג העבדים הנודע שמרד במצביא הרומי העריץ, זה היה כבר אחרי שני ניסיונות כושלים למדי. הכוריאוגרף היהודי ליאוניד יעקובסון היה חתום על הראשון; הוא העלה את יצירתו בבלט קירוב בלנינגרד בסוף 1956, אך לא הצליח לספק את הקהל. שנתיים לאחר מכן זה היה איגור מוסייב שסיפק גרסה נוספת, הפעם בבולשוי, אך היא נגנזה לאחר תשע הופעות בלבד.

גריגורוביץ’, כנראה הכוריאוגרף הרוסי הבולט ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, שניצח בגאון, ולפי חלק מהדיווחים גם ביד קשה, על הבולשוי במשך 30 שנה, לא ויתר. הוא הציג את גרסתו ב-9 באפריל 1968, והפעם הקהל יצא מגדרו. בתוך זמן קצר נהפך “ספרטקוס” לאחד הבלטים הפופולריים ביותר, גם מעבר למסך הברזל, עד שבאמצע שנות ה-70 הוחלט ליצור לו גרסה קולנועית. והתוצאה הוכתרה על ידי מבקרת המחול אנה קיסלגוף מה”ניו יורק טיימס” כאחד מסרטי המחול היפים ביותר בכל הזמנים. ולמה אני מספרת את כל זה, כי מה שהתרחש על בימת משכן האופרה בביצוע תיאטרון המחול של יורי גריגורוביץ‘ מקרסנודאר היה רחוק מרחק שנות אור מלחולל את הקסם היצרי שהיה בעבר נחלתו של הבולשוי.

מעט מאוד ידוע על ספרטקוס, מעבר לאירועי המלחמה, ותיעודים היסטוריים ששרדו, ולעיתים סותרים זה את זה. עם זאת, כל המקורות מסכימים כי הוא היה גלדיאטור ומנהיג צבאי מוכשר שהנהיג מרד עבדים באיטליה נגד האימפריה הרומית בשנים 73 – 71 לפני הספירה, והצית את המלחמה שנקראה על ידי ההיסטוריון והפילוסוף היוני הרומאי פלוטרכוס, מלחמת הגלדיאטורים. בעת העתיקה נחשבה המערכה שהנהיג למרד העבדים הגדול ביותר בתולדות רומא, אירוע שעל פשרו האמיתי ויחודו הבולט לעין, ההיסטוריונים הרומאיים שותקים בענווה. כיצד ייתכן, שצבא האספסוף הזה, המונהג בידי גלדיאטורים, מצליח להסב לרומאים נזק שכזה? כיצד כנופיה בזויה גורמת לרומא “לרעוד באימה לא פחות מאשר בימים בהם הנשק של חניבעל הרעים בשעריה” .

“ספרטקוס”, בניגוד לרפרטואר קלאסי כמו “אגם הברבורים” או “ג’יזל”, היה בלט סובייטי בכל רמ”ח איבריו, וככזה הוא שימש סמל לעוצמה של ברית המועצות. לכך תרמה כנראה גם העלילה המהפכנית על מרד העבדים, ואולי גם העובדה שמדובר בבלט גברי, שבו לסולנים ממין זכר יש מקום של כבוד. ונדמה שגריגורוביץ׳, השבוי בשירותה של איזו אידאה נשגבת בה הסיפור הקוהרנטי פחות מעניין אותו, יצר כוריאוגרפיה  שבעיקר ניסתה לשמור על מסה של ניצבים בה מפגינים הרקדנים את היכולות הספורטיביות והאקרובטיות שלהם בהתרוממות גוף חסרת רוח. 

מה שהשאיר אותנו עם הפקה יומרנית ופומפוזית של בלט בשלוש מערכות, עם שתים עשרה סצינות ארוכות ומלאות בחיילים רומאים המניפים רגליים וידיים עם חרבות שלופות, עבדים כבולים המשפילים מבט, מורדים נלהבים, תשעה סולואים חיוורי מבע ופונקציונלים של ארבעה סולנים חסרי כריזמה, ואורגיות מאולפות ומתחסדות חסרות תשוקה.

וטוב שאחרי למעלה משעתיים הבליח הדואט בין ספרטקוס ורעייתו פיריג׳ה לצלילי האדג‘יו היפהפה והמוכר של חצ‘טוריאן שנבחר כנעימת הנושא לסדרת טלוויזיה בריטית בשם “קו אונידין“. הרקדנים התרחקו והתלכדו כמו שתי תודעות הדורשות להתפענח. הגופים הנפגשים שומרים על אורך, או לפותים זה בזו, יצרו לרגע צורות מורכבות של זוגיות משכנעת. 

״ספרטקוס״ של גריגורוביץ׳ הוא מחול שמסתמך על עומס קל להפצה, על דרמה של הפוזה הפורצת מכל קטע וקטע ויוצרת מעין תמונות נוף אווירתיות. הכוריאוגרפיה כאן לא באמת מעניינת ואין בה שום מורכבויות או סתירות שמצריכות זמן הפנמה וגם לא שום תובנה להציע. מה גם שלעיתים האי־מידתיות של גרגורוביץ׳ מביאה את הסצינות לסף פרודיה. בסוף, כשספרטקוס נישא באוויר משופד על חניתות רומיות ארוכות, שמחתי ששנינו מצאנו את חרותנו.