״נבחרת החלומות״ מאת דנה רוטנברג

״חלומות גדולים יסוד העולם הם״ אמר הרב קוק. חולמים הם הנביאים, חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם, חולמים אנו כולנו.

בתוך מרחב טוטאלי עמוס, חלל שבו האלמנטים השונים זולגים אחד לתוך הטווח של השני, קשורים זה בזה, מעלה הכוריאוגרפית דנה רוטנברג ביחד עם ״נבחרת החלומות״ שלה מופע שחושף לקהל את החלומות שלהם, התשוקות שלהם והאכזבות שלהם. כל החמישה מתעמתים עם אותה נקודת מפגש בין החיים לאמנות שמחייבת אותם לקבל החלטה. כשהחלום, הגביע הקדוש של החמישה הוא כמובן המחול אלא שאת חלקם החיים לקחו למקום אחר. אחת פרשה מהמחול לטובת מקצוע ממשי כמו פיזיותרפיה, האחת רקדנית בהריון מתקדם מתעמתת עם פסק הזמן הכפוי המשחר לפיתחה, האחר מצא שבשנות השישים לחייו הסיכוי שלו לממש את חלומו המקצועי נגוז, ואחד רקדן מוכשר שמגשים את החלום בגדול.

לכאורה העבודה של רוטנברג עשויה לעילא, בדקדקנות המתחשבת בכל ניואנס, בעיצוב החלל כאולם אירועים בשנות השמונים, בזווית הישיבה של הקהל, בטקסטים, בתאורה, ההגשה לעין הצופה היא לב העניין. אבל לא כל הרגעים בעבודה חזקים באותה מידה, קצתם מתקבלים רק כבונים הקשר לדיון שמעלה רוטנברג. התיזמון לפי ספירות כמו גם קטעי השיחות מדבבים את מה שעולה באופן משכנע יותר מהחפצים, המסמכים והתצלומים. כך למשל הטיפול רגליים הקולקטיבי שנשאר כפעולה אסתטית וסתמית כדי לאפשר לרקדנים להעלות רגל נקייה על השולחן. לא עזרו לזה מדבקות המחיר מאיקאה שנשכחו על גבי החפצים.

רוטנברג מקדדת ומסמנת את אי האפשרות להיות רקדנים אפקטיבים לאורך זמן כהחמצה של כל אחד ואחת מהנבחרת אבל גם של כולם ביחד כקולקטיב, יוצרת פקעת בלתי ניתנת להתרה של גרסאות, היסטוריות ורגשיות, ממלכתיות ופרטיות, מלאות גאווה פטריוטיות או מוכות. לעיתים היא יוצרת הנגדה בין זהות הדובר לתוכן המדובר. כי בחוכמה, לא תמיד אנחנו יודעים של מי הסיפור שמסופר לנו.

אבל המפגש פנים אל פנים בין האמן לבין האני האחר שלו מרגיש כאן כמו התפנקות. ואין כאן אף רגע שבאמת מציב מול הרציונלי, התאורטי והאידיאולוגי את המיסטי ואת להט היצירה הבלתי אמצעי, ככוחות שווים בהתנגשות. בעיקר כשהחלק של המחול מרגיש זניח, מפנה מקום לדיבורים על החלום לרקוד, מה שלא באמת גורם לנו להצטער על כך שאנשי הנבחרת לא ירקדו יותר. כי העבודה לא באמת מצליחה להגיע להבנה שכל הריק־המלא הזה אינו מטפורה של אמנות, אלא אורח חיים ממשי של בני אדם, דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, בעולם הזה: מה בעצם רצינו להיות?

יש משהו נדיב שמקסים את הקהל הרחב בקונספט הבימתי של רוטנברג, בעבודות ה׳הו הא׳ כמו ״פרויקט 48״ ו״נבחרת החלומות״, ברצון המתמיד שלה לחרוג מגבולותיה. אבל בסוף התחושה היא שהן מתקבלות כתרגילי תרבות זהירים ומחושבים, עמלניים מאוד, ידידותיים למשתמש. וקשה לגבש יחס חד־משמעי כלפי עבודות ה׳אירוע׳ האלה, שכן הן עוסקות בתמות מוכרות אך בעלי אלגנטיות ייחודית, הן סלוניות, פלקטיות במוצהר ובמופגן מדי, כך שמתבקש סאבטקסט, אבל זה אינו בנמצא.

כי עבור כולנו, לא רק רקדנים, הגסות של החיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זֹהר ההרחבה שלו, את עלִיָּתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זֹהר החלום.