להקת מחול חדשה קמה במרחב הציבורי המתחדש בעיר העתיקה בבאר שבע ושמה להקת ׳סול׳. את המופע הראשון שלה ״מכירת חיסול״ יצר המנהל האמנותי של הלהקה, הכוריאוגרף והרקדן אייל דדון.

דדון, שיש לו עבר מבוסס בלהקת המחול הקיבוצית ובאמתחתו ערב מוצלח במיוחד בשם ״קרואסון על האש״ אותו העלה לפני שנה עם מרטין הרייג ובעידודו של רמי באר, הצליח להניח לפתחנו ביחד עם אנסמבל רקדנים משובח, ערב מגובש ומענג ומלא כישרון.

העבודה ״מכירת חיסול״ מצליחה בדרך ייחודית ואירונית להעמיד מחאה נגד עוולות הקפיטליזם הצרכני. בפתיחה, בלהט צרכני לא מאובחן ובמבטא כבד וזר, מונה הרקדנית יוקו הימזייק רשימה שלמה של מוצרי חשמל כמו היתה מדקלמת סיסמאות מילואים לצו 8, המופעל במקרים חריגים לגיוס קהל צרכנים.

מגהץ אדים, שעון למסדרון, נרגילה חשמלית, טוסטר משולשים, מזגן עילי, טוסטר קופץ, מכונת כביסה, קומקום חשמלי, כיריים חשמליות, טוסטר משולשים היא חוזרת על המוצר שוב ושוב כשהיא מונה עוד אינספור מוצרי חשמל נוספים במהלך כל הערב. והכל מחכה לנו במרתפי חשמל ואלקטרוניקה ׳רק היום שלם וקח׳.

והטוסטר משולשים הזה יתחבר בהמשך בהברקה לאצבע המשולשת שתהפוך כאן לעוד אלמנט מרכזי, מעין מחווה מחולית שהיא לעיתים מתריסה אבל רוב הזמן היא כמעט אגבית, או מבוצעת מאחורי גבו של מישהו, בתוך רצפים של זרימה ותנועה רחבה בחלל.

ויש גם מיקרוגל שבתחילת הערב מוכנסת אליו שקית של פופקורן שימצא את דרכו אל הקהל חם וריחני. בדיוק כמו בקולנוע. ואפשר לראות במיקרוגל, שלא מעט מתרחש למרגלותיו, ומחוללים סביבו, גם את תפקיד המזבח, עגל זהב בלחיצת כפתור שכולנו סוגדים לו. פרה קדושה חלולה מרצון שאנחנו מגיעים לשיאנו בחגיגתה.

ובמחול הזה ניכר הכישרון של דדון ליצירת דואטים שמספרים סיפור מלא הומור, להמחיז אחווה בטריו שבו כוח הרצון מתנגש בכל פעם במציאות חדשה, ולחבר בין רצף תנועה לצליל. משפטי התנועה הארוכים, שוקעים זה לתוך זה שבא אחריו, ורצפי התנועה במרחב משרטטים מצב דברים שיש לו קצב אנושי, נצחי.

ויש גם התקדמות רובוטית מקוטעת ורצפים שלמים שבהם הרקדנים נעים לאחור, ותנועות מהירות, כשהקפיצות הן כמו סיבוך אווירי חסר מוצא. ומחוות ידיים רבות ושונות מתלפפות כבטקס דתי, רובוטיות, יצרניות, מלטפות.

וקטעי אוניסון שבהם הקבוצה היא כמו חלקי שלם שמחפשים את פתרונם. ויש גם רגעים מלאי סוד, גחמניים, שני גברים בחליפות ומסכת גרב שולפים שתי בננות, אבל גם כאן נוצר צירוף בלתי ניתן לפירוק, ושאינו מתבלה בשימוש אלא רק חושף איך החיווטים בראשו של דדון מסודרים אחרת.

והרקדנים כאן ראויים לכל שבח: שון אולס, מדיסון הוק, יוקו הימזייק, סרג’יו דיאז, מוראד בואייאד וכמובן דדון בכבודו ובעצמו, שהנוכחות שלהם והריקוד שלהם הם כמו כוחות שווים בהתנגשות. והמחול הזה יותר משהוא מחקה את המציאות, הוא מעתיר על המציאות ערך מוסף של כוח ופשר. החמדנות של כלכלת הבולמוס העכשווית המערערת על תכלית קיומו הממשי והמוסרי של המין האנושי פוגשת כאן את הריקוד שמייצג את הכמיהה לאקסטזה קבועה ולא מבויתת. את האפשרות היחידה לשהות במאגי־טרנסצנדנטי, אשר הינו נטול מחויבות.

״מכירת חיסול״ היא עבודה ספונטנית־מתוכננת של אשף ההגשה הנכונה. יצירה המבוצעת באופן משכנע לגמרי, שבה האילתור המשולב בתכנון קפדני, הולם בחושים ומאפשר מרחב מפתיע של דמיון ומחשבה. ונדמה ששפת המחול האישית של דדון, זו האקספרסיבית, הטעונה והחפוזה, מצאה ב׳סול׳ את מרחב המחיה הטבעי לה.

%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%9c