הלל קוגן איננו מתעניין ביצירות שמעבירות את הצופה חוויה רוחנית בה הוא נשאב לתוך תחושת אובדן שאפשר לטבוע בה ולהיעלם. גם בעבודתו החדשה ״מה עכשיו״, הפרק האחרון בטרילוגיה של דואטים ארס-פואטיים על מחול, הוא ממשיך לעסוק בפירוק והרכבה של שפת המחול, מבודד את המרכיבים אשר מייצרים מופע מחול: הגוף, המוזיקה, התאורה והקהל כדי להנכיח את המאבק האוונגרדי של המחול למען עצמו: חושף מחד גיסא, את העמדת הפנים ההרואית של המחול כדי לזכות בכוח רוחני, ומאידך גיסא, את הכשל בהיותו ׳בשר ודם׳, בשל העובדה שנוכחים בו רקדנים, מה שאומר רגשות, מה שאומר חולשות. 

בתוך מרחב במה שמדמה סטודיו, ובשפה שאינה יוצרת היררכיה אסתטית ומהותית בין תנועה יומיומית לתנועה מסוגננת, מעלה קוגן מעין קורות חיים חזותיים. מנסה מוזיקות שונות ומניח להן, מנסה משפטי תנועה ומוותר. כמו בודק מולנו בבדיקה חזותית שסימני העצמי קיימים, שהמאגר של הקוד ”הלל קוגן” נצבר. לרגעים כמו מבקש מהכל לעצור במקום ולהפסיק לזוז כדי שיוכל לספור אותו רגע.

בהמשך כשתצטרף אליו שרון צוקרמן הם יהיו מצויים בעימות מתמיד, ביחסי השתלטות הדדית תוססת. מאלפים את העצמי, חושפים נרקיסיזם שברירי, נוירוזה משוללת הגנה, אף אחד מהם לא לוקח שבויים. ורגעי החקיינות של צוקרמן את קוגן נפלאים, לרגעים נחווים ממש כטקס ענישה. וברגעים שהמוטיבציה מוותרת על הצורך להצחיק, ככל שהיא מוחקת אותו, כך היא יוצרת סיסמוגרף רגיש הממפה את הביוגרפי.

ועסקת החליפין ביניהם מאפשרת להם לחמוק מהמבט המנכס לטובת בניית ארכיון משותף של האופן שבו הם רוצים לייצג את עצמם, כיצד הם חווים ותופשים את עצמם, ואיך הם רוצים להיראות, מה שמאפשר להם הצגה עצמית, תוך טשטוש עמדת הדובר כפטרוני, מומחה. שואלים ביחד ״מה עכשיו״, נוקשים באצבעות צרדות ומחפשים את הקליק, מציגים את אופק המחול שאליו מובילה הקידמה. מנסים לשכנע אותנו שאין שום הבדל, לא ברזולוציה ולא בחווית המשתמש, בין הייצוג לבין המציאות.

אבל בניגוד לשותפים שלו לדואט בשתי העבודות הקודמות בטרילוגיה, השהות של קוגן וצוקרמן זה בחברת זו יוצרת אינטימיות דחוסה. וקוגן נחשף כאן, בניגוד לצוקרמן, כמי שבאמת אוהב לחולל, לרקוד במלוא מובן המילה, כמי שמחול בשבילו הוא בסופו של דבר פעולה אינטימית ואישית, רחמנא לצלן. מה שגורם לו לברוח מהר מהמקום החדש שנגלה, לפוטנציאל המשחקי, המצחיק המצופה ממנו. 

לפעמים נדמה לי שה״ארספואטי״ הוא מפלטו של היוצר. כשאין משהו מיוחד להגיד ובכל אופן צריך, בין אם מסיבות של חרושת התרבות או של פרנסה, תמיד תבוא תמת הארספואטיקה להציל מפני הוואקום הרעיוני. הארספואטי הוא נושא קל לעיכול, סולל את הדרך המהירה, היעילה והמתווכת ללבו של הצופה, בעל אפקט של עומקים כי הוא משקף את הנפש, מצד אחד יש בו עדות על החברה, ומצד שני הוא במידה וברובד מסוימים דיוקן עצמי של היוצר, עניין המספק אינטימיות, מציצנות, קירבה.

ואין כוריאוגרף כמו קוגן היודע לקחת נושא פשוט, להתחיל לשרטט את קווי המתאר שלו, ולחרוג ממנו בשובבות לא מנומקת, בשם גחמה, ואז, מאחר שהתשתית כבר הורחבה והתפרים נפרמו, אין מעצור ויש לו את האפשרות להפוך כל אדרת לכובע טמבל.

אחת ההשפעות הדומיננטיות של אמן היא ברף הכנות שהוא מציב. הכנות נוצקת מכך שבתוך תנאי הפעולה שהכתיב לעצמו, הוא מתנהל ברציפות באווירה של קריטיות, שבה כל מהלך הוא אקוטי. אבל הפעם זה לא קרה. כי ״מה עכשיו״ היא עבודה שאמנם הביצוע שלה ראוי להערכה אבל היא צועדת על גשר צר מאוד של מסקנות שחוממו כבר. והטקטיקה של קוגן, הפולמוסית הלגלגנית, והמכלול הלוקה באי־מידתיות המביא אותו לסף הפרודיה, לא באמת מצליחים הפעם לפתוח פתח לאפשרויות חדשות מורכבות יותר. מעניין לראות לאן תשא אותו הרוח מכאן. ומה עכשיו?