“לכת” שנוצרה במהלך משבר הקורונה ושואבת את השראתה מנוף העיר המתרוקנת מתנועתה, היא העבודה האחרונה בטרילוגיה “שלוש הצעות להתמודדות עם הזמן” שיצר הכוריאוגרף מור שני עבור להקת ענבל מאז שב ארצה לאחר שהות ממושכת בהולנד. קדמו לה “ריקוד פשוט” שיצר ב-2016, ו”בזמן שהגחליליות נעלמות” מ-2018. 

בתוך תפאורה המדמה נוף אורבני של מגדלי מגורים, נעים שמונת הרקדנים בתנועה מתמדת חסרת יעד. רצים מצד לצד או במעגלים, רודפים או רדופים, בתוך מרחב אפור יפיפה אבל שנוא, בלתי ניתן למגורים ולא נעים לשהות, שהופך כאן למלכודת של חוסר פרטיות. משהו בו מסרב לחיי אנוש, ומכחיש את האדם. וכשהכל נראה אחיד ומשוכפל בסדר מופתי מייאש, תנועת הרקדנים הכה חיונית, חותרת תחתם – הופכת אותם לחומות הפרדה שותקות וחוסמות בלב המולה אזרחית שוקקת, לספינקסים מסתוריים החדים לנו חידות. 

ובהתחלה התנועה הרציפה מצליחה להעביר ממדי אסון, דווקא מפני שעיקרה חסימת ראייה – עינינו מתרוצצות הלוך וחזור על הגדוש, המתנחשל מצד לצד, אך הן מתקשות להבקיע דרכו למצוא אחיזה. וגם המוזיקה של צמד הדי־ג’ייז הצרפתי Acid Arab, אותם ביטים מינימליסטיים, דוקרניים, קשוחים ללא גרם אחד של שומן רווי, עוזרת לחולל כאן תופעת טבע עירונית אימתנית הופכים הכל כאן לאירוע כולל ודינמי, המתהווה בזמן ובמרחב. והצבעים המוגדרים של התלבושות, אדום כחול לבן שחור, נקיים ונבדלים זה מזה, עוזרים ליצירת דינמיות של צורה וצבע במקצב הארכיטקטוני של הבמה, כפופים לחוקי הסימולטניות, על רקע אותם גוונים דוממים של אפור. 

והתזזיתיות של התנועה יוצרת דינמיזם של צורה חדשה אשר מביעה את היחסיות שבין חומר ובין ההתפשטות שלו, כאילו שרוח גדולה תוקפת, עד שיש לנו את החיים עצמם לכודים בתוך צורה שהחיים עצמם ייצרו מתוך היותם רצף אינסופי של אירועים. צופנים בתוכם רטוריקה מורכבת של מחאה נגד המערכת הקפיטליסטית הדורסנית ונגד עוולות חברתיים. וגם ניסיונות נואלים להגיב באלימות לעומתית. 

ובהתבוננות החוזרת ונשנית, מתחוללת הדרמה של האדם הקטן, היפוך סיבות ונסיבות. ורגעי האוניסונו מחלצים הבלחות של מסורות שונות של ריקוד אתני- רקיעות במקום שמזכירות ריקוד גיאורגי מין ברית מופלאה בין תעוזה ורכות. המהדהדים את היצירה הנהדרת ״האדמה הרוקעת״ (1979), שיצר יירי קיליאן בהשראת תרבות הילידים האבוריג’ינים האוסטרלים. וגם אלמנטים בסיסיים של ריקודי העם הישראליים כמו פסיעה ניעה, דילוג, ריצה. דבקה של מזרח תיכון חדש, וגם צעד תימני והתמקדות באגן, כמסמנים אותנטיות ותרבות עבר שנמחקה.

ויש ב״לכת״ גם את הממד של הכניעה לנשגב וגם ההתרסה האנושית בנוסח “הקם להורגך”, מול אסונות הבאים מן השמים. והתחביר בתוך המבנה הסדור הקבוצתי הרציף שיצר כאן מור שני, פורש אינוונטר של מקרי השתקה, דוגמאות שונות ליחסי קהילות והמשטר הדכאני שבו הן נתונות, סיפורים על סתימת פיות, על הצרת צעדים, הגבלת חופש הביטוי. ואין מקום לרצון לעצור, להתמוסס, להתאיין, עד כמעט ׳משורה משחרר רק המוות׳. משהו השתבש מאוד במכונה שהיא אנחנו.

ואם בעבודה הקודמת ״בזמן שהגחליליות נעלמות” התנועה נעה בין שני מימדים עיקריים מהעומק לקידמת הבמה, כאן התנועה היא מרחבית, בעלת ארבעה מימדים: רוחב, גובה, עומק וזמן. ויקח הרבה זמן עד שמה ששוטף יעצר לרגע, מעמיד זו מול זו וזה מול זו וזה מול זה, יוצר מנגנון המורכב משני דימויים כמעט זהים, שמוצבים זה לצד זה ומתמזגים לתמונה אחת באופן המחקה את המבט הטבעי, בעל הפער הקטן בין שתי העיניים.

גם בעבודה הזאת מתגלה לנו מור שני ככוריאוגרף מוכשר ביותר, אינטליגנטי ומסקרן שדוגל במינימליזם כצורת מחשבה, המחפש צורות ממשיות לדינמיקות של התהוות, מבלי לפחד לבהות ממושכות בצורות בנאליות בתקווה למצוא בהן ידע חדש כלשהו.

ויש כוח בעלילה החוזרת על עצמה עם הפרעות קטנות. גם הפעם העיקר הוא החזרתי, הרגישות האסתטית, המשחקיות העדינה. ושני מיטיב למצוא רגעים בעלי איכות של סיפור היסטורי חשוב. אך הטיפול שלו בהם עדיין לא מספק. הדימויים האפוקליפטיים לקראת הסוף ממצים את עצמם, וכך גם המינימליזם, הכל נשאר קצת על פני השטח, קצת קרוב מדי לחיים.