העבודות של אקראם קאן מושכות אותנו תמיד לעולם אניגמטי רב מוקדי, המורכב מפיסות הזייה, עשירות בדימויים וגדושות מנחות ויזואליות מרהיבות, ובשלל פיתויים כשלצדם הוא ממפה דרכים ללא מוצא. יודע לשבות את הצופה בזכות הבמה המרהיבה, המראות, ההסתרות, ובעיקר הרקדנים החזקים.

קאן נולד בבריטניה להורים שמוצאם מבנגלדש ולמורשתו התרבותית מצד הוריו, יש תרומה חשובה למחול הייחודי שהוא מקדם ובו המרכיבים  המוסיקליים, קצביים, טקסטורלים  מוטמעים בשפת במה של המחול העכשווי המערבי. קאן אינו עוסק בפולקלור, אלא מחפש ביטוי לאופני תפיסותיו האמנותיות. ובהתאם יצירותיו מהוות סוג של כור היתוך שבו מזרח ומערב שלובים ביחד סגנון הקאטאק הייחודי לריקוד ההודי ומחול מודרני מעורבים זה בזה ליצירת שפת תנועה ייחודית, כבר מראשית דרכו המטאורית.

עבודתו של קאן ״להערים על השטן״ (2019), שעולה בימים אלה על במת אולם האופרה בתל אביב, מבוססת על עלילות גילגמש, אחד האפוסים הקדומים בתולדות האנושות, אולי סיפור העלילה העתיק ביותר שכתב האדם, שמקורו במסופוטמיה ומתוארך לאלף השני לפנה“ס. ״עלילות גילגמש״ כוללים שנים עשר שירים המתפרסים על שנים עשר לוחות אבן נפרדים, המספרים את הרפתקאותיו של המלך, איך הרגו גילגמש וידידו אנכידו את ח’ומבבה שומר יער הארזים ואת פר-השמים, ואיך לאחר מות ידידו, יצא המלך לחפש חיי נצח. 

עם זאת, עבודתו של קאן מפקיעה את אפשרות היווצרותו של נרטיב. ב״להערים על השטן״ הסיפור של המיתוס נותר עמום ושטחי ומוטב שלא לנסות לחבר את הנקודות כדי להוליך את הסיפור למקום קוהרנטי, לנתק את הכמיהה שלנו להעניק לו צורה אורגנית. כי נדמה שקאן בחר במיתוס כמכניזם מרגיע וממריץ המניב רעב ותשוקות, כדי לתת ביטוי לכלל אנושי- לביטוי של התמסרות, חברות, צער ואובדן, חיים ומוות, ליצירת ספקטקל. 

מלבד הרקדן המבוגר בפרסוואה טסטורי, שמגלם בצורה ברורה את גילגמש, שלושת הרקדנים האחרים הם נטולי זהות מוגדרת מה שמעניק את התחושה שהם בעלי מעמד זהה ושייכות דומה, מיטיבים להציג את מושג הפיצול האינסופי שיש בנו. כל אחד מהם נע על הבמה במלוא חומריותו ונוכחותו, כגרסה אלילית של עצמו. מנציחים חיים מורכבים, פרועים, מתחבטים, פועמים ונושמים.

והתנועה אצל קאן מסחררת, כמעט כאוטית, הגוף המתפתל חותך בזריזות את האוויר, וירטואוזי וחסר משקל, לא משאיר עקבות. זהו מחול של קצוות הגוף  כפות הידיים, הראש וכפות הרגליים. ויש למחול מין מרכז כובד נמוך, שגורם לנו להרגיש כאילו הוא שואב אנרגיה מהקרקע דרך הבהונות ומהשמיים בידיים הנישאות מעלה. כאילו מרכז הגוף שומר על הסדר ומחבר בין כל האיברים הנעים.  ואף על פי שקשה ״לדעת״ על מה מדובר, המשפטים התנועתיים חוברים אחד לשני, והפה הפעור מותיר כל פעם מחדש את אותה צרחה קמאית, תלויה באוויר. והם מותחים קשת דמיונית, מעוותים פנים כמו מפעילים חושים חייתיים. ויש שימוש יפה בהקפאה של תנועה או בשימוש בהאטה: המשאירים את הרגעים האלה כזכרון שקפא והפך להרהור קיומי. לרגעים יוצר קומפוזיציות של תנועה, אור וחושך המשוות למחול תחושה הגובלת בציור.

״להערים על השטן״ היא יצירה שאפתנית, ולמרות הטון המפתה והמרהיב שקאן יצר, ולמרות הנסיון שלו לתת לצופים הזדמנות לחוות גודל אפי, היא גובלת באלגנטיות־יתר. נדמה שקאן ב״להערים על השטן״, התרחק מדי מהאנושי והתקרב מדי לאידילי, לנקי, לפורמליסטי, ואם ניסחף נאמר – למונותאיסטי־גברי הנשאב לרומו של עולם במקום להתפלש בו בחושניות. והממד העיצובי־דקורטיבי, שעיקרו כאן התענגות אסתטיציסטית משוכללת, לרגע אינו פוצע.