מול תפישת עולם שׂבֵעה דרושה תפיסת קונפליקט, ונדמה שפסטיבל “אינטימדאנס” בניהולם האמנותי של ענת כ”ץ וארז מעין שלו, מנסה לעשות בדיוק את זה. מחשיבים אקספרימנטים שלא מסתדרים במסגרות שמוכנים לדון בתנאי הפעולה האמנותית באופן כן וביקורתי כמעט חפים מאינטרסים. 

אחת העבודות היפות בפשטות מורכבותה היא ״דרוכות״ מאת נעה דר ומיכל סממה.זו עבודה המבקשת לעשות אמנות אבל, כמו בדרך אגב, מייצרת חתיכת חיים. נקודת המוצא של העבודה היא הפעולה היומיומית של הליכה והתקדמות. אולם כאן היא מתקיימת בגובה הקרקע, בגובה כפות רגליהם של אנשים וחיות. מפגישה את הגוף כולו באינטנסיביות עם המרקמים והטופוגרפיה של המשטח שעליו אנחנו דורכים מבלי משים, בהיסח הדעת. בעזרת החלטות פשוטות ועקרוניות, ובאמצעות השקט שמכיל את חנק הסערה, היא מעצבת צופה ערני ומרוכז, דרוך. 

והן זוחלת נגררות על המדרכה מחוץ לתיאטרון תמונע, בשישי אחה״צ בלב הכלום, הגוף כנוע מנוטרל מפראיותו, עוצמתו, מפאתוס ומליבידינליות, הזחילה על הגחון בלב ריק מתקבלת כחוסר אונים מסויט של דריכה במקום. ושתי הרקדניות קורעות את עצמן לדעת עד הסוף, החיכוך של העור במדרכה כמו חיכוך חרב בחרב, מעלה ניצוצות. לרגע הן שוכבות על הגב פשוקות, פתוחות לרווחה, הרגלים פרושות לצדדים. סממה נשענת על דלת גלילה מפח, הגוף מתעוות בין האנכי לאופקי, מבקש לשהות בתווך. מעל ראשה מתנוססת כתובת גרפיטי אקראית: ״אף אחד לא ישמע אותך אם תצעקי״ לצידה סמל האינסוף. לרגע כולנו עוצרים ומשתהים עד שהן ממשיכות מסונכרנות ואז הן שוב נעצרות ונצמדות לשני מכסים מיציקת ברזל המכסים תאי תקשורת וחשמל של חברת כבלים. ובמפגש בין הגוף לבטון הן צוברות לתוכן את כל הזוהמה: אבק, עלים, בדלים וניירות. אותו גוף רקדני הרגיל למשטחים מיוחדים ורכים נכנע למגע הישיר עם העולם ומשלם על זה בדם הפלסטרים חושפים את הפציעה. כי במגע שלנו עם החוץ, מה שהיה שלם ותמים, אינו יכול להגן על עצמו מפני חבלה בלתי פוסקת. בסוף הן נבלעות לתוך מעלית כאל תא־וידוי דמיוני.

ומדובר בשתי יוצרות בשלות בוטחות בכישרונן וביושרתו של עולמן הפנימי. הבוחרות כמעט תמיד באיזו אקספרסיביות ברוטלית שמעבירה אותן מבחנים קיצוניים שבהם הן לכאורה מאבדות עצמן, מאיינות עצמן.

כל אחת מהן היא יוצרת מובחנת ועוצמתית ובכל זאת מוותרת על האגו לברוא יחד דבר־מה חי ושלם. ״דרוכות״ היא עבודה עזת-מבע, הדימויים בה מפוצצים את הרשתית, מוסרים את עצמם היישר ללא-מודע, תוקפניים, מהפנטים, יוצרים רק אפשרות אחת של התבוננות בהם: האפשרות הצרכנית המנוטרלת מהיגיון, חסרת הישע.

העבודה ״מתברברות״ מאת מיכל הרמן וענת גריגוריו, מאפשרת להן להתנסות ולבחון את עצמן בפומבי, חפות מתקינות, בחופשיות מעוררת השתאות, באינטנסיביות משתנה, מזדקרות עקשניות כל פעם מחדש מהקרקע.  בחלק הראשון שמתרחש בזמן שהקהל נאסף בבר, הן מבצעות שוב ושוב את אותו מהלך מתגברות על כל רעשי הרקע בביצוע מדוייק, כמעט אוטומטי, במעין התפוצצות בהילוך אטי. החלק השני מתרחש באולם ונפתח בשיר הנוסטלגי porque te vas מהסרט קריאת העורב  של קרלוס סאורה בביצוע הזמרת ג‘נט. הן עומדות עם הגב לקהל ומענעות את הישבן עד שהוא הופך לאיבר נפרד עם אישיות משל עצמו שאינה תלויה בגוף אליו הוא מחובר. והן מתמסרות באופן אירוני עד גרוטסקי למבט הזה שלנו. 

ומכאן והלאה, בסוג של התרוצצות רב-כיוונית פעלתנית, הן יעלו בליל של אפשרויות כוריאוגרפיות, נמתחות, מתכופפות לאחור, מפשקות רגליים, מחקות מחוות גופניות וחזותיות הלקוחות מסרטי פורנוגרפיה דלי תקציב, הופכות בשמחה את דמותן לפתטית, פורעות שיער. יוצאת כנגד המצב הדומם, מנסות למנוע מהדימוי להגיע למצבו הסופי. ברגע אחד הן מניחות ראש על אחת על הישבן של האחרת, הופכות את השיער לזנב, , מרימות חולצה ותוחבות את הקצה שלה לפה, פועלות באירוניה ובהומור נטול עכבות ביחס לתפקיד האישה המפתה, על ידי ההסרה המכנית של חולצותיהן הן רומזות לצופה שיחפש גירויים פיזיים במקום אחר. מסרסות את המבט הנצלני על-ידי הקלות הבלתי נסבלת של ההתפשטות. דווקא הדיבור, הניסיון שלהן לתקשר באופן מילולי הסיט מהמקומות העקרוניים בעבודה שעניינם הוא דווקא אי-תכליתיות, חוסר היעילות, מה שהולך לאיבוד.

בסוף הן קורסות על זוג כסאות בצד הבמה כמו אחרי מסיבה, כמו אחרי שתייה, כמו אחרי סקס גרוע, כמו כל ייסורי האחרי. הרמן וגריגוריו הן רקדניות עתירות נסיון והתחושה ב״מתברברות״ היא שהן לובשות את זהותן הנשית הרקדנית, ומציגות את כל אותן כוריאוגרפיות שנרשמו בקופסה השחורה של גופן, פולטות אותן החוצה כאקט מרדני החותר תחת טקטיקות השתקה והסוואה שונות מטפשות את יצריו של המתבונן.

״מתוך הבפנוך ועל פני השק-עור״ מאת סיון שלצר-אלכסנדרוביץ‘ מתרחשת במרחק סף נגיעה. בפרצוף אינוסנטי, היא תחוג סביבכם ביחד עם הרקדנית הגר דרומי, כאילו מדריך אותן איזה חוק טבע. בסוג של נינוחות, וחומריות נוזלית, הן נעות אוחזות איבר דמוי מעיים. בהבעת פנים אטומה ובשפת גוף עניינית, האסוציאציות הנבראות במרחב מזכירות תמונות חלום, תעתועי ראייה ושאר אילוזיות. המעיים עוברות מיד ליד, נזרקות ושוב נאספות והחוויה היא של כניסה עמוקה יותר ויותר למעבי הגוף, לעולם הפנימי של היוצרת שהוא אולי מנגנון דמוי מעיים המעכל כל מה שמאכלס אותו. ויש בשלצר-אלכסנדרוביץ‘ איזה פוטנציאל גלום ששווה לעקוב אחריו.

העבודה “אנסתזיה, או: שנת-שמיטה“ מאת גיא דולב בביצוע ביחד עם עדן קרמר, היא שיקוף פרפורמטיבי של עבודתו המחקרית, והיא עוסקת במחול שנרקם בין הגוף המורדם לגוף הער בפואטיקה כבדת-המשקל של סבילות והפעלה. ומה שמייצג עבור דולב את אותה פואטיקה של תווך היא חידה שהיא מעין משימה מתוך אחד מסיפורי האחים גרים ״בת האיכר החכמה״: עליה לבוא אל המלך לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. שמשמעה, היי ואל תהיי בעת ובעונה אחת, אפשרות בלתי אפשרית לכאורה. והחידה הזו הופכת גם לחלק מפסקול העבודה, חוזרת כמו מנטרה, מרצפת את התודעה.

אנסתזיה היא השעיה מכוונת, מבוקרת וזמנית של קליטה חושית המאפשרת עבור סוכן חיצוני של כוח מרחב פעולה מחוסר התנגדות מצד הסובייקט המורדם. אותו כוח עשוי לרפא את הגוף המורדם, לחלל אותו או להרקיד אותו – ובכל המקרים האלה לשנות אותו באופן רדיקלי. ונדמה שדולב וקרמר מנסים לבדוק איזה מידע תנועתי אפשר לשלוף מכונן הגוף כשהוא לכאורה לא בשליטתו הבלעדית. קרמר מחברת אל גופו הסביל של דולב דוממים: מכונית, שרפרף, כיסא בר, הופכת אותו לסוג של מוטציה, יצור היברידי. והשימוש “החדש” שקרמר עושה בהם לא באמת מוחק את הידע המוקדם של הגוף, רק קוטע אותו, והידע הקטוע ממשיך לפרפר כמו זנב של שממית אחרי שהוא ניתק מגופה.

במילים אחרות: לא משנה לאיזה מקום לא צפוי בגוף חבר החפץ, איזה תפקוד חדש נועד לו, הוא ממשיך לזמן גם את השימוש הישן, המקובל, ובמתח בין שניהם, בכאבי הפנטום, אצורים החיים הכמוסים והמשמעות של הדימוי. וברגעים האלה הכרה ביופי הלא מכוון, לעומת היהירות והסטריליות של הגוף-כלי השלם, חזקה. יחד עם זאת, הבחירה המקורית  לצפות בעבודה מתוך טריבונה שהוקמה בתמונע ופנתה לרחוב והייתה מהפנטת, יצרה עבורנו תחרות בלתי אפשרית. ההתעקשות לחלץ את הפרטי מהכללי ולייצר לעבודה עוד שפה עקרונית משל עצמה, דווקא גרמה לנו להאחז בקיים ולהפך, ברצון לשמר שגרה אסקפיסטית בכל מחיר. כי האנשים שעמדו בתחנת דלק ממול והביטו, המכוניות שנסעו וחזרו לאחור בנסיון להבין, הפכו לרגע האמת שלא ישוב. ומה שהתרחש על ״הבמה״ נשאר כתמונת מציאות סינתטית.

העבודה ״חסד״ מאת היוצר והכוריאוגרף איתי גנות מייסד שיטת ARTraining, היא ״ריטואל פרפורמנס לריפוי רדיקלי. טקס עכשווי ומרפא בשפה ייחודית ומקורית של מחול ופרפורמנס״ כך נכתב. המטען הרגשי והרעיוני שהעיק כבר מההתחלה, יצר מיד לימבו שבין אנטגוניזם לסקרנות. 

אדמת החמרה שכיסתה את הבמה ולא היתה מביישת את “פולחן האביב” מאת פינה באוש, חיזקה את הגישה הפוסט-היפית-אקולוגית-ניו-אייג‘ית של גנות ביחד עם מוזיקת טכנו. ארבעת הפרפורמרים-חשופי חזה ועצומי עיניים שיערם מתנופף, כמעט מיד נכנסו לטראנס, תנעותיהם מלבות את העשייה הגולמית, בבחינת חזרה לשורשים, בנסיון לשוב לאמינות אמנותית אנטי־אירונית, שמתקשרת מצב־רוח או הלוך רוח, מצב מנטלי. אבל מה שהתקבל נראה יותר כתנופת הזיה סינתטית, שמנסה לתת לחיזיון צורה וללכוד באמצעות החומר, דרך החושניות עצמה, איזו תהום נפשית, כדי לשדר אמת צרופה החבויה מאחורי הייצוגים.

אני יכולה לגמרי להבין את החיפוש של המנהלים האמנותיים אחר התגלמותו של המחול העכשווי במסיבת טבע, אבל מה שקרה כאן קרה בחסות אליבי קלוש, גנות לא הופך את המורכבות למנוף, הוא לא בדק באיזה אופן הגוף הוא המקום שבו מתרחשת הנפש, הוא פשוט התעלם ממה שלא רלוונטי למטרתו מגובה במשפטים ריקים שנאמרו כמנטרה כמו ״זרימה ותודעה של שפע״ כששתי ידיו קעורות.

מחמם את הלב לראות איך פסטיבל ”אינטימדאנס” בתיאטרון תמונע, איננו חושש להתמסר לרצונותיהם של אמנים כדי להגשים את חזונם, וביחד אתם לייצר חוויה אחרת, פורצת דרך. זהו אחד המאפיינים של תמונע ומה שגם שמעניק לה רלוונטיות כבר מעל לשני עשורים.