בעידן בו כולם מנסים לטשטש את סימני הגיל, בוחרת הכוריאוגרפית גלית ליס להפנות את המבט אל האופן שבו נשים זקנות מוצגות. אותה אוכלוסייה ללא קול גם בקרב השיח הפמיניסטי, המוּסֶרֶת תדיר משדה הנראות. בעבודה ״כחולות״ מעמיקה ליס את מחקרה מהעשור האחרון, וממשיכה את האג’נדה האמנותית-חברתית שלה השואפת להנכיח את “האסתטיקה הפיזיולוגית” של הגוף המבוגר בזירת המחול העכשווי. ליס ביחד עם אנסמבל שמורכב מ-12 נשים בגילאי 80-65, חושפת את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן, ביוגרפיה הקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו הן התחנכו. לאט לאט הן פורמות אותו ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי מעלות שאלות בנוגע לזהות, לגוף, ולבית אבל בעיקר מעלות את שאלת הנאמנות.  לא נאמנות שהתנאי ההכרחי לה הוא שלילה של חלופה קונקרטית, ניתנת לזיהוי. אלא נאמנות לפי הפילוסוף האמריקאי ג’ושוע רויס, היחס הפנימי הנפשי הראוי של אדם כלפי ערכיו.

״כחולות״ ערוכה כסדרה של תמונות בימתיות, מייצגת נאמנה את רוח הקלילות המתזמרת של ליס. מה שמאפשר לעושר, למוזרות, להשוואתיות, לסגנונות השונים, ולרמות הפיתוי המגוונות, לפרוח. העין מתרוצצת הלוך ושוב, פנימה והחוצה. ולרגע נדמה שהסך הכל משתלט על סך חלקיו, אבל זה לא נכון. השפע גורם למצברוח טוב, לתחושת התעלות של חנות־מציאות שהיא בד בבד גם התלהבות מהדמיון, ריבוי עולמות הנמסרים בבת אחת, בלי יוקרה ובלי יוהרה. 

וכבר מרגע כניסתן לבושות שמלות כחולות של פועלות, הן מתפקדות כקולקטיב פעלתני יצרני בשלל תמונות הווי. התמטיקה היא של אנקדוטות מחיי היומיום, על גבולות הקלישאה של חיי קיבוץ- הגנה ושמירה, חקלאות ותרבות, היחיד כחלק מקולקטיב ערכי, והמדד העיקרי להערכה ולמעמד הוא הבאת תועלת. ונדמה שהן מתחברות בעזרת הנאת המחול, העונג הפיזי שבעשייתו. החירות המנטלית והשחרור הגופני יחד עם הכורח להתייצב כל פעם מחדש בתוך מנגנון, המעלה מחשבה על תנועה המתפקדת כמערכת אקולוגית. 

והנה הן, פתוחות להפתעות מפשילות את שולי השמלה, חושפות את הירכיים, ומתגלגלות מצד לצד, האחת אחרי השנייה, בארבע צלעות, בחזרות ריתמיות, מביטות לנו בעיניים. ׳היי׳ הן מעטרות את החלל שוב ושוב בצהלות ספונטניות. מזמזמות שיר, מתיישבות לאתנחתא, שרות בציבור, עוטות כפפות כירורגיות כדי לתת ידיים, לרקוד במעגל הורה. ברגע אחר הן עומדות בתנוחות סמי־פתייניות, פורמות כפתורים, משמיעות אנחות של פורקן, הודפות את מכבסת המילים המרככת חושפות את הקמטים במלוא תפארתם, כל אחת מהן זוכה לספציפיות על גבול הנים. ככה זה נשים מבוגרות מלאות הומור עצמי, עסיסיות, חפות מצדקנות ומרחמים עצמיים. גלויות לב באופן נדיר, נטול מניעים נסתרים או התחכמויות.

ויש רגעים שהביוגרפיה הפרטית שלהן משלבת זרועות עם תולדות המדינה. כשהן מפזמות במעגל את ‘הייתה צעירה בכנרת’ אחד משירי תנועות הנוער הידועים ביותר שהודבקו לימה הנכספת. שיר מעגלי, שזנבו מתחבר לראשו, ואפשר לחזור עליו אינספור פעמים בלי להתבלבל או להשתעמם. והן רוקעות ושרות, פשוט הולכות עם זה הלאה, בלי שמץ אירוניה, ספק או מבוכה. אולי זו הצהרת נאמנות לעם, לארץ ולבניינה; האמנות אינה אופוזיציה חקרנית שלה אלא סניף חולמני במיוחד של מפעלה הגדול.

והדפיקה בקצב אחיד,עם פטיש על קרש עץ קטן המונח על הריצפה, יש בה משום שיר הלל לחומרים טבעיים ופשוטים, להליכות הצנועות של ישראל היפה והנזירית. בהמשך יהפכו הפטישים לעזרים לבדיקת רפלקסים או לכלי פטישי שמשטח שניצלים שאותם מחליפים עור הירכיים, שריר הזרוע המתנפנף והבטן. פותחות כל פעם באותו טקס הידפקות על גופן, עד שיתרצה להאסף או להתפשט לכתם נטול תיחום.

והעמימות המסוימת של כדורי הפלסטיק המתנפחים, הממלאים את הבמה, מתפקדת כווזלין על עדשה, גוזרת על החלל להיהפך לנוף שומם בעל אפקט של היֹה־היה, חיזיון נוסטלגי. בסוף כשיצא מהם האוויר הם יתפקדו כמו חיים שנחיו וכעת שאריותיהם צוברות איכות שטוחה של אנדרטה עצמית. וכשכולן יצאו מהזירה, נמוגות לתוך החושך. תגלגל אחת מהן כדור גדול, זה שנותר מלא אוויר, משקפת לנו את עצמנו בתוכו, כמו אוגרת את הקהל ככוח מניע ומעצים. סוחבת אותו במישור בלא הוד של טקס אלא בגרירה, כהמחשה של משל סיזיפוס. בועת הכיסופים היא האבן הכבדה שהיא מגלגלת, הריחיים על צווארנו, ושום הנפה והצבה חוזרת כבר לא תתמיר את מישור המציאות שאנחנו מצויים בו.

וטוב היה אם היתה נמנעת מאיתנו אותה שירה ארצישראלית לפני תחילת המופע. שירים שתנופתם מגויסת לחביבות פטפטנית של חלוציות אילוסטרטיבית – זה פשוט יותר מדי. כי כמה נעים להיווכח שהעבודה מצהירה על עצמה מעט ומעניקה הרבה. יותר מכל דבר אחר, היא מעשה שמידותיו הולמות אותו, עניין כה נדיר במקומותינו.