תמיר גינץ, כוריאוגרף הבית ומנהלה האמנותי של להקה קמע, ממשיך לגלות התמדה, נחישות ושאפתנות. ובהתאמה, המופע ״יופי מטורף: איציק גלילי & מרקו גקה״, שם דגש על מבחן התוצאה ועל מראה מקצועני, ועל יצירתיות המחויבת לעין הצופה האומדת. הערב כולל שלוש עבודות של שני יוצרים: יצירה של הכוריאוגרף הגרמני הנוסק מרקו גקה, ושתי יצירות של איציק גלילי, כוריאוגרף ישראלי בעל שם עולמי שכבר עבד עם הלהקה בעבר.

עבודתו הראשונה של איציק גלילי,  PEELED (מקולף) הופכת את עצם המושג ׳סיגנון׳ לחזות הכל. בשקדנות עמלנית של מי שעתותיו לא בידיו, ובמשפטי תנועה החוזרים על עצמם בהרכבים שונים, יוצר גלילי לקסיקון של אקספרסיבית, מודעת לעצמה. החוקיות מובלעת, המשחקיות גלויה, והמהלכים המהירים החוזרים על עצמם, יוצרים עבודה העוסקת בכוח פיזי, בסיבולת, בהידוק וקשירה לעומת התעלות ופריצה, בתנופת הקו ושברונו, וביחסים בין גופים לחלל. חלקי האוניסונו הפכו את השבלוניות האובססיבית לריצוד אפילפטי. ושרשרת פיסות הסולו והדואטים הקצרים בחלל הערפילי, יצרו מפגשים נהדרים בין צורות גיאומטריות לאורגניות הכלולה בהם. חבל רק שהרקדנים לא הצליחו לעמוד בפיזיות התובענית לכל אורכה של העבודה, כדי שהביצוע יצליח להדגיש את הסימטריה, את הדיוק המתמטי והמלאכותיות.

Cherry pink and apple Blossom White, הוא דואט יפה שממהר להתגבש בין רקדן חנון עם משקפיים ומכנסיים האחוזים בשלייקס לבין רקדנית גמישה, חצופה וטמפרמנטית עם נעלים אדומות. והם נופלים וקמים, מכניעים ומוכנעים לצלילי מלך הממבו פרז פראדו. בהומור קליל ווירטואוזי כמעט מכני, בהתענגות והתמלאות עצמית. התוצאה היא לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה חסר מטאפורות. ואין בשתי העבודות של גלילי, יפות ככל שיהיו, שום רגע בו אנחנו חשים פלישה אינטנסיבית למחוזות הפרטיות והאינטימיות, מה שהופך אותן לכאלה שהזמן הנחוץ כדי לראותן הוא גם זה הנחוץ להבנתן.

Nichts, לא כלום בגרמנית, של מרק גקה היא סיפור אחר לגמרי. מדובר בעבודה המלאה בזיקות וקישורים פנימיים בין היצירה ונסיבות היווצרותה, אך לא בצורה שכופה עצמה על הצופה אלא תלויה במידת רגישותו, סקרנותו והשכלתו. ובתוך הריק של גקה ניצבים הרקדנים כשפלג גופם העליון חשוף ועיקר התנועה שלהם היא בריפרוף מהיר של הידיים והזרועות. נדמים ליונקי דבש, אותה ציפור זעירה שיכולה לרחף באוויר, ולהישאר באותו מקום, על ידי רפרוף מהיר מאוד של כנפיה המגיע ל-70 פעם בשנייה. וכפות הידיים כמו עשויות חרדות ממש, מייסדות ריאליזם פנטסטי שכולו משחק עשיר, נצמדות לצוואר כמו פרח טורפני או מחליקות על החזה לאורך הטורסו בדרך למפשעה, או נפרשות לצדדים כמו שוקלות אוויר. הירידה לפרטים, האינטנסיביות וההיבהוב הווירטואוזי יוצרים עבודה מהפנטת שכל הגיונה הוא בזבוז משאבים, או צייתנות פתולוגית; המבוצעת כמילוי של ציווי פנימי, כמלאכה מונוטונית מטמטמת שיש למלאה, כמו עונש. 

Nichts היא עבודה מתונה לכאורה, זו אינה המתינות של מחסור בברזל אלא כזו שברור ממנה כי תהליך הגיבוש היה ארוך ומחמיר, כי הכוריאוגרף הפך והפך בדברים, הביא אותם לידי מיצוי וחידד, וכעת מוגשת לצופה חוויה מהוקצעת לגמרי של עצב מסעיר. כי אולי הרפרוף הזה הוא תנועה שהיא תסמונת קריטית של דור שלם.

ואפשר בסוף הערב הזה להרהר באותו משפט של ההוגה והמבקר האנגלי הוויקטוריאני, ג’והן ראסקין, שטען ברוח המסורת האפלטונית והניאו-אפלטונית, ש”שום דבר שאינו אמיתי אינו יכול להיות יפה”. אבל בסיכומו של דבר, מדובר בערב אמנותי יציב ופורה, ניתן לזיהוי בקלות ומניב. שאמנם אינו תוקף סדרי עולם ואינו משבש אותם, אבל כן מצליח לנסח פרוצדורה של יופי. ובתרבות שאימצה את המשפט מספר משלי: “שקר החן הבל היופי“ כהבטחת-שווא שאין מאחוריה דבר וחצי דבר, כמרכיב כה שכיח, כה רווח, ולפעמים אנחנו צריכים בדיוק את זה-יופי.