הסגנון של תמיר גינץ לוקה בפאתוס מעורר רתיעה, אבל למרות זאת יש פעמים שכדאי להיכנס לעולמו.  כך או כך, שוויון הנפש המודאג־שבע ביצירתו ״זעם״ מנכיח סגנון שאולי מבקש לחלוש על המציאות אבל בפועל הוא מדביר אותה. ואולי גרוע מכך, הוא חושף את האפשרות שהזעם שלנו הוא הכל וכלום, ובעיקר הוא הגלגול העכשווי של הפוסט־מודרניזם, שלפיו הכל ממילא רק ייצוג, מסך תחבולתי, רטוריקה.

וזה נפתח עם ״מכורה שלי״ בקולה של לאה  גולדברג, שיר שפורסם לראשונה ב-1951 כחלק ממחזור “משירי ארץ אהבתי”, ולמרות שנכתב על ליטא הפך מזוהה עם ארץ ישראל. מין פבריקציה של עבר משותף, תותב של אחדות גורל שמהר מאוד ישכח כשהבמה תתמלא בקבוצה גדולה של רקדנים, המופזים תחת אור מסמא. רגע לפני שהתנועות הרחבות, העזות, הקפיצות וההרמות יוכפלו, ויסמנו היקפים חדשים, חסרי גבול, באוויר.

וכדי לגעת בהבטים שונים של אלימות, הרקדנים של קמע לכודים כמעט כל הזמן בהיפר־פעולה. תזזיתיים הם רצים מצד לצד במין דחיפות, קופצים, מחליקים אל הריצפה ואז מתגלגלים, מנופפים בידיהם, מניפים אגרוף, מנתרים, הגוף המתרומם מעל הקרקע מסתחרר בכוחה הצנטריפוגלי של המערבולת ומתיידד עם כיוונים לא צפויים. והם עוצרים לשבריר שנייה מתבוננים, מסמנים משהו למישהו, קוראים לעזרה בדממה ביקום בו אין דבר חוץ מהם.

ויש כאן תרגילי סדר רוקעים, צעידת מארש פשוטה במקום. וגם את היחיד, האחר, הבודד מול קבוצה. וסולו קצרצר ואינטנסיבי, כמו הפרעת סדר, וג’וקר, לבוש חליפה מפוספסת בשחור ולבן שהוסיף ג׳סטות של אצבע משולשת, וסדרה של דואטים הנראים כמאבקים. וסצינה של דו קרב בין שני רקדנים הלבושים בחליפת סייף, נעשית בפשטות, כמעט כמו תרגיל. הנשק הקר כאן הוא נוצות לבנות וארוכות המצליפות ודוקרות. נוגעים  לפי התור, זה אחר זה, בחלקי גוף – בבטן, בחזה, בירך – כמו ספירת מלאי, כמו להיות בטוחים שהשני אמנם שם. הפגיעות הכפולות ההדדיות הרכות, מוחקות כל סימן לזעם.

ויש גם סצינת אונס מחולית-דרמטית, אך פרטיה מסרבים למסור לנו את פשרה, החותר לפתרון לא מגיע אליו, הוודאות היחידה היא האלימות הלטנטית. מה שמחזיר אותנו לא מעט פעמים לאותה שאלת היסוד: מה בעצם אנחנו רואים? אבל אז מיד יגיע סולו שכל כולו התנסחות של רפיון ושבירות, חולשה וכאב, זול גולש מיד לסנטימנטליות סוחטת דמעות.

ובחיבור עם המוזיקה המקורית שחיבר אבי בללי יש נסיון לצלול לתוך עבר ישראלי מאוד. עוצמה של רוק, תאורה של רוק. נגד דממת הקיר האפור בעומק הבמה שמהדהד את חומת ההפרדה, בו ומולו הרקדנים כמו נהדפים מעוצמת רגשותיהם. אבל כשיש נסיון להוסיף עוצמה ומיידיות עם העיבוד ל”באנו חושך לגרש”, זה פוגם בביצוע הנקי של האוניסונו הקבוצתי, כופה עלינו קשר ישיר בין המסופר לנרקד, והתחושה היא של מניפולציה כוחנית-עוד ביטוי חיצוני שמתעקש על משמעות גורלית. בלי הרשות לדחוק את גבול הידוע. כי הטקסטים אצל גינץ הם מעין חזית.

בסוף סדורים בשורה החוצה את הבמה, הם מתפשטים ליד הקיר האפור מפנים גב לקהל, משתלשלים מן הבגדים אשר מגדירים את היותם ופוסעים אל הקהל בפשטות, כולם מתקדמים לאיטם, בבגדים תחתונים, כאילו בגופם קיימים שני ריקודים שונים. והביצוע טוב והריקוד הקבוצתי, לחלוטין החוזקה של גינץ, מסוגנן, שומר תמיד על איזה סדר בתוך ההתפרצות של אי הסדר. ונדמה שחלק מהרקדנים הגברים נותנים כאן את נפשם, אבל עוד לפני שמשהו מצליח לרגש-מקנה משמעות, הם עוברים לתמונה הבאה, לג’סטה נוספת, גם היא מפיקה רגע של אסתטיקה וכך הלאה. כך שגם אם יש כבר רגעים זוטרים אנושיים להפליא הם מעומתים עם עוצמה מצמיתה ובולענית, שמחסלת אותם.

מאחורי הכוריאוגרפיה הגנדרנית של גינץ נשמעת התנשפות של מאמץ גדול הנדרש כדי להמשיך ולהיות חי; מחויב מידי לעין הצופה האומדת. במציאות של ימינו מוטב להיות חי ומעודן כאחד. להתעסק פחות בהצהרות ויותר בשאלות. אולי אז נוכל לראות לא רק את התנועות אלא גם את הזיכרון שלהן.