״הרמת מסך״, פלטפורמה להצמחת אמנים בתחום המחול הישראלי, החוגגת 30 שנות פעילות ויצירה ביחד עם מרכז סוזן דלל, בחירת היצירות כוללת כמה הברקות וגם כמה נפילות קשות. 

״CEDE״ עבודתם המשותפת של רבקה לאופר ומתיאוס ואן רוסום עסוקה בארגון ופירוק של גוף במרחב, למדידתו של הגוף ביחס לחלל, להיעתרות לקצב. באפלולית נוסח סיבוב בלתי־מבוקר על הדימר, כזה המשאיר את הצופה בתחושה עמומה, שישה רקדנים לבושים בגדים ארוכים אפרפרים, נעים כמו דבוקת חרוזים בתוך קליידוסקופ. הגופים הן כבהברות שנועדו להרכיב משפט חדש, על אודות הזיקות הפנימיות המרכיבות אותם. והמניפולציה הצורנית נוצרת בעזרת הדמיות של צפיפות, נזילות, התלקחויות, התפרצויות, הבלחות, הינמסות וקפיאה, אבל גם נייחות מוחלטת. ויפה הבחירה בביטול ההיררכיות הפנימיות לצורך יצירת יופי חדש, ליצירת שלם חדש שאינו מונוליטי אלא מורכב משברים, מקטעים, הגוף הוא קליפה אסתטית של המלאות המדומיינת של עצמו, איור לטקסט חסר, פתגם בלי נמשל, מסמן משולל רפרנסים. החומרים החזותיים חזקים, אבל נדמה שלאופר וואן רוסום מסתפקים כמעט אך ורק בהצגתם, תוך משחק אסתטי מונוכרומטי, כבתיאטרון צלליות, ואינם מקדמים תובנה מעניינת על אודותיהם. מה שמשאיר את הצופה בתחושה עמומה שראה דבר מבלי יכולת לרדת לפרטיו; מה שנוגע ללב היא ההתעקשות שלהם על הגיאומטריה והסימטריה, על מה שנראה זר, לא מכאן.

ב״I Carry, You Hold״ מביאה אוליביה קורט מסה לבמה חזון על זוגיות. ביחד עם הרקדן יוחאי גינתון, יוצרת קורט מסה מערכת יחסים עד סף התנפצות, פרי דיוק מחושב של היחס בין הטלה לקליטה, הנשארת על עומדה בדרך נס. והם מתמזגים זו בזה בסימביוזה של תלות הדדית, בסרבנות עיקשת לעצור, מממשים את הוויתם בחיים של הסגר הרמטי בהבעות קטנות אותנטיות כל כך. ודומה שככל שהמאמץ גובר, אנו מתרחקים יותר מהגדרה ברורה, שהיא לא מקיפה, מספקת ואוניברסלית. וחבל כי חסר היה אותו מעבר מרגישות אסתטית, הרמטית ורפלקסיבית אל עבר שיח פרשני, פוליטי. רעד קל.

ב״אני וכל הגוף הזה״ רוני חדש משתמשת בגוף כמלאי של אינספור אפשרויות. ולמרות חזותם הפשוטה לכאורה של העבודות של חדש, יש בהם יסוד טורד מנוחה, אניגמטי. מעטפת הגוף מנסה להבין את הפְּנים כדי לנוע איתו ביחד מה שיוצר מחול מוזר, דיסהרמוני, של קבוצת איברים מנותקים שאינם חולקים ביניהם שפה משותפת, סגנון משותף, טעם משותף, אלא הם מתקיימים כל אחד בעולם נפרד בגוף משותף. והיופי הביזארי של הגוף המביע, המתעוות, המשתפך, המוציא זעם וערגה, סוחף אותנו פנימה לנסות לפצח את הגוף- ארכיון אינסופי וסימולטני, מאגר הנתונים המוחלט. הזהות הקומפולסיבית, מנסה להיברא בכוח התנועה, ההצהרה, כאוטו־סוגסטיה הופכת למפגן של ספקות, מנטליות של מאבק על אמת קיצונית מול שלטון הבינוניות. עד שביחד, נוצר לקסיקון חזותי של תקווה, שהוא גם לקסיקון חוסר התוחלת השלם. 

ונדרש זמן לזהות הבדלים עקרוניים בין עבודותיה האחרונות של חדש, ומהלכיה האמנותיים, ולמי שמכיר את יצירתה יש כאן אכזבה, בעיקר משום שאין כאן הפתעות חדשניות, אלא פיתוח והידוק של וריאציה נוספת של תמות קודמות. כי חדש מתעקשת על אסתטיות ספציפית בחירוף נפש המתקבל לרגעים כמרטיריזם מיותר. אבל גם בונה לה מוניטין של אמנית טוטאלית חסרת פשרות. מסעיר היה דווקא הסוף, בו נעמדה חדש רגע לפני שעזבה את מרחב הבמה, עוצרת ומביטה בנו ובזירת הפעולה בשאת נפש אותנטי לנוכח ההתבוננות שלנו בתנועת הגוף שלה בהווה. מתעלה על עצמה, ומנכיחה את עצמה, גם כשאין לה דבר מה מיוחד להוסיף.

יותר מ-50,000 זוגות מתחתנים בכל שנה בישראל, מחציתם לא יישארו נשואים בתום עשור, אבל חשיבות הטקס בעינה עומדת. כוחו נסמך על עוצמת ההבטחה שהוא נושא – יום החתונה הוא ‘היום המאושר בחיי‘. ״UPROOTED״ מאת רביד אברבנל מבקשת לפרק את קדושת הטקס, את ההרמוניה הסכרינית, את תמונת האושר. את אותה סמליות בתולית־קצפתית לעבר חולין מדכדך, בו הממד הפנטזיונרי נחשף כשקר עצמי. והיא מתייצבת באופן פרונטלי עם שמלת הכלה שלה, לצידה על קולב מונח בד שחור שיכול לדמות חתן לצידה. השיר “Reflections of My Life” מתנגן ברקע, מתניע אותנו ואותה ההולכת ומתעצמת. מחליפה לשמלה אחרת שחורה ונעה כרווקה אחוזת אמוק. מקפידה לשמור על רצף של תנופות־יד ושל גוף המנסה לצוף באוויר, כהבטחה לסדר חדש. אחרי סיבוב ניצחון בו היא מוליכה את שמלת הכלה ככלב הנמשך אחריה ברצועה, היא תניח אותה ותמשיך הלאה, החוצה.

טקס החתונה הוא התיאטרון הקהילתי שבאמצעותו אנו מציגים את עצמנו מחדש לעצמנו, והוא משקף מבנה ערכי גלוי וסמוי, בבחינת תמונת הבזק של קהילת השייכות שלנו. אבל הסממנים החומריים והחזותיים של אברבנאל, הדרך בה היא הופכת את עצמה לקורבן של אסון ידוע, מהירה מידי וקלישאתית, מספקת תובנות בנאליות ומוכללות. חסר אותו מאחורי הקלעים על ייצור פנטזיה כממשית. סוגיות של מעמד, חזקה ובעלות. לא מספיק ללבוש שחור במקום לבן או להשמיע שיר ולזמזם ״אני משתנה, מארגנת, אני משתנה, אני משנה הכל״ ולהשתנות כמעט מיד, מונעת לפעולה.

ב״עשן ורוד״ יצרה דנה מרכוס דואט שהוא על פי התוכנייה:״משל לשליט ועמו״. והכל מסופק כאן במיידי לגמרי, דרך מנחים של הירארכיה ושליטה, באסטרטגיה שכבר זכתה לכינוי ׳אמנות הבפרצוף שלך׳. והוא נושא את חירותו האישית כגביע כבר מהרגע הראשון, טופח על ישבנה כשהיא תלויה במהופך רגליה וישבנה חשופים ואת פניה מסתירה החצאית. בהמשך הוא יגרור אותה בצמתה, מטיח אותה בריצפה כל פעם שהיא נאחזת בגופו משל היתה סרח עודף. שוב ושוב ושוב. בלי אפשרות של היחלצות מגורל ומתקיעות מעמדית. מזמן לא פגשתי בעבודה שמשדרת מסרים כה בנאליים בנושא כל כך חשוב כמו משטור האשה, ואם קרה דבר־מה מעניין, אין ולא היה לכך נוכחות חזותית.

בעבודה ״זה יגמר בבכי״ שיצרו גיא שומרוני ויניב אברהם, אנרגיית העשייה שלהם לבדה מתקבלת כעליזות אנרכית מול כובד הראש, האחריות, המידתיות והנימוס הצייתני של חלק מהכוריאוגרפים, הארוזים כחבילת־מוצרים מלוטשת לחג. וזו עבודה שמתגלגלת באופן לגמרי מקרי,כמו שיחה בין אנשים שנפגשו לדרינק בבר. מתחילים לדבר ולא יודעים לאן תוביל אותם השיחה, מה יהיה תוכנה ולאיזה טונים היא תגיע. וארבעת הרקדנים נעים בתוכה רוטטים במערבולת יחסים, דרך סדרת נשיקות וחיבוקים,  בשמחת עשייה, חוש קצב מצוין, וחיבה הדדית גדולה בין כל המשתתפים. אבל למרות הערכים העולים ממנה -אי פחד, רוח אלתור כריזמטית, הנאה עצומה מהמחול, מהתפלשות בחומר, ומאמונה בגוף. בניגוד לעבודות קודמות של השניים חסרה כאן אידיאולוגיה, שתהפוך את העבודה ליותר מפרגמנט סתום של עצמה.

העבודה ״Esters״ מאת טליה בק מצליחה להפתיע מפני שהיא גם קונקרטית וגם עקרונית. לצד תַּלְכִּיד יפהפה של צמחייה מסוגים שונים ומעין טחב, המשתלשל מהתקרה, בעיצובו של זוהר שואף, יוצרות בק והרקדנית מיכל סייפן אינטרקציה פיזית של תרכובת אורגנית כמערכת בעלת הגיון פנימי. בתנועות קטנות וסגפניות הן מדגימות כיצד הופך אוסף של מולקולות לאורגניזם משמעותי אינטימי. מיסטיקה של עדינויות ואיזונים, שככל שהפעולה בה תכליתנית יותר (מצייתת לחוקים), היא פחות מענגת. זה לא גוף רוקד זה גוף בורא משמעות. גוף ממשמע. ומידת הצניעות והדיוק מאפשרות לבק לדרוש במופלא ממנה מה שיצר עבודה רגישה, בעלת עוצמה פואטית יוצאת דופן. מעניין לחשוב על הצמחייה בעבודותיה כנקודה ארכימדית, כחוק אסתטי המכתיב תנועה או את ההפרה הקבועה שלו החל מ״מעצמה״ דרך ״בוטניקה של תשוקה״ בואכה ״Esters״. העבודות שלה הן תמיד מחול של “דבר לצד דבר”, ואף פעם לא “דבר על גבי דבר“, דבר במחול שלה אינו “נאטם”. 

ב״פרנצ‘סקו״ נראית דמותו של הכוריאוגרף והרקדן שחר בנימיני זמן ארוך מהגב. ההתרחשות המוסתרת עושה רושם כאלו הוא סופג בגופו את מלוא כובד משקלו הדיוניסי, ומעלה באופן מפתיע את תפקיד הפאון אותו אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית אבל גם את ואצלב ניז’ינסקי שיצר ורקד את פאון בבלט לפואמה של סטֶפאן מלארמֶה “אחר הצהריים של פאון״. אבל הכל מסתבך ומתרדד כשלמרחב הבמה נכנסים שני רקדנים נוספים לבושים שחור אל מול הלבן שבנימיני עוטה על גופו, יוצרים מעין וריאציה על יין ויאנג של ניגודים משלימים. ונדמה שבנימיני לא ידע מה לעשות איתם, ופשוט הניח להם להיות באין מפריע נעים בנתיבים משלהם. אז נכון שמשמעות היא תוצר של מערכת הבדלים; שמים ומים, חושך ואור וכו‘ אבל ב״פרנצ׳סקו״ בנימיני לא רק שאינו מייצר משמעות – הוא מתקשה למצוא משמעות. לא תמיד צריך להיות מהפכן לשבור את הקיר אפשר פשוט להשאיר אותו טעון אבל בשביל זה לא מספיק להיות רקדן מופלא. 

״ילדים טובים״ עבודתה של שרון וזנה היא עבודה מגויסת עם אג’נדה ישירה בה שלוש דמויות יוצאות לקרב על האחרות, מוכנות לעשות הכל כדי שתתממש הבקשה שכתובה על שלט הניאון שבוהק מאחוריהם: “Love Me”. תחת שנדלייר שעשוי מאוסף נעלי פוינט ורודות, הם מתחרים זה בזה מוגזמים ומגוחכים, מציגים יכולות וירטואוזיות, בעליצות שיש בה חן רב. אבל בסוף התחושה היא שזו עבודה שמתאמצת להיוותר באי רציני מדי, מחול בלי כאב ראש, מחול נגד כאב ראש. עבודה חווייתית ואסתטית בנושא פופולרי ושווה לכל נפש.

ב”הרמת מסך”, המתקיימת זו השנה השלישית בניהולם האמנותי של מאטה מוראי ואיציק גלילי הביצועים טובים מאוד, ורוב העבודות מבטאות אכפתיות ורגישות, מעטות מסגירות עמדה מקורית. ויש משהו מדכא במיזם החיובי הזה, השופע אמנות טובת לב וקלה לעיכול. מדכא כי נדמה שהכוריאוגרפים הצעירים, למרות התהליך המרופד בכל טוּב, לא באמת למדו משהו על האפשרות של דיאלוג אינטלקטואלי ורגשי עם מנהל אמנותי ברמה משנת־חיים, על תהליכים ארוכי־טווח של גלגולי־צורות וטעמים, היפוך־כוונות והרס יסודי של שפה שהוא, באורח פרדוקסלי ונסי, בריאתה של שפה. האם התקדמו מעט בכיוון בזכות ״הרמת מסך 2019״? האם למדו משהו על הקיצוניות ההכרחית לאמנות? אני בספק.