בעבודת הבכורה שלה ״הנאום״ שעלתה בפסטיבל צוללן, המורכבת מחומרים שנוצרו בעשור האחרון ומחומרים חדשים, נדמה שצוק מנסה ללכוד את ההיסטוריה הפרטית שלה. אחרי שיצרה עבודות ביחד עם בן הזוג שלה אהד פישוף, היא מעמידה את עצמה במרכז, בעבודת סולו שהיא כמין אנתולוגיה עצמית או סיכום ביניים שאפתני.

וזה מתחיל בפנים של צוק המוקרנות על מלבן מסך בצד הבמה, אחרי דקות ארוכות נראה מיצמוץ ואז השפתיים נעות ושוב הפנים קופאות, הלופ כמו גוזר עליה נצח. וכשהיא נכנסת לפתע לבמה מהצד עטויה מטפחת ראש, היא מחזירה לנו מבט חי מתוך התפאורה המתה שיצרה. מקיימת תחרות על תשומת הלב למה שעל המסך ולמה שמתרחש על הבמה, כשברור שלמקור האור האלקטרוני יש כוח משיכה גדול. הנה הפנים המוקרנות מתכרכמות אל סף בכי, אך דווקא המחול שנראה לפתע זעיר הוא מלא כוח ומהירות הוא כמו התעקשות על עמידה מול קושי, על אי ויתור, עד שלאט נשכחות הפנים וחוזרות הפרופורציות הרגילות של גודל אנושי, כמחאה על אובדן האנושיות לטובת עולם וירטואלי, חסר גוף, של תנודות מופשטות וחוסר יכולת לקבע ערך.

והגוף חונט את כל מה שנגלה אליו, הנה היד שלה מונפת, אל מול מה, אל מול מי היא רוקדת. הנה הראש מוטה על צדו, מחזיר אלינו מבט מציץ. ויש משקל ומשמעות לכל מחווה, גם קטנה, של גופה, של ראשה, של כפות ידיה. במחול הזה נראה כאילו היא מבינה גם את מה שנסתר מאיתנו, יש משמעות או כוונה במה שנראה לנו עלום, ודי באמון שהיא מעורר שנלך איתה לתוך המסע המצפה לנו.

בנוכחות של צוק על הבמה יש משהו אישי ורב־פנים, שכמו מסרב להתקבע, נע בין רצינות תהומית להומור אירוני. עד שאפשר להרגיש בעבודה את תהליכי היצירה, במיוחד מה שהתרחש במעבר מהסטודיו, מרחב יצירה חופשי, בו היא גם מחזירה את הקיים אל הפרודות המרכיבות אותו. והאלמנטים והסמלים השונים המנותקים זה מזה, משמשים השראה זה לזה, מקיימים ביניהם יחס מתוח או זיקה מטאפורית מפתיעה, מתפענחים ברור או כלל לא, אבל בעיקר מתכנסים לכלל הפריה הדדית. ויש לצוק את היכולת להיות עשרות נשים הנפגשות בקצותיהן- זקופה מצועצעת רשמית כורעת, עזה ואנמית, זקנה מאוד או חסרת גיל, נעה באטיות על הצד באזכור של פסל מצרי, או מביטה אלינו ישירות, נראית כקדושה מאיקונה ביזנטית רגע לפני היפרדה מהגשמי, נטמעת כל הזמן כזיקית באינטנסיביות. וכשהיא תוחבת מקלות עץ לפיה מבעד לטורי השיניים היא יוצרת רגע שעולה ממנו ריח פולחני קדמוני, מעידן מיתולוגי שבטרם הפציע האני הפרטי. שומרת על קוד פתוח, מצליחה דווקא בממד הלא מוצהר של העבודה, לצבור איכות עמוקה יותר מאשר “פירוק והרכבה” כלליים בתוך עולם ברוח כלמקום שהוא שומקום.

ואין כיבושי מרחב מרשימים, הסטות המבט הקטנות, רגישות או משעשעות, מסננות ספקות בעלילות ודאיות או מסבכות פשטנויות בצורה משכילה, באופן שאינו מתחנף, גם אם אינו מתפענח מיד, או בכלל. ולמה חובה להבין הכל? כשהעבודה מציעה כמה נקודות כניסה שחלקן נהפכו לאלמנטים קבועים בלקסיקון של צוק ופישוף. התנועות נעות בטווחים קצרים, בהתכנסות, במיני זעזועים ופרכוסים, והנסיון לדיבור כאן גם הוא תנועה רק של פה ולסתות. צוק מפרקת את הנאום להברות ממש, כך שהן חתוכות וחוזרות, מלעלעת מלים המתקשות לקבל מובן אחד, משתרשרות מפיה מנותקות מהמשמעות האוטומטית שלהן או שפשטנותן נחשפת במלוא גיחוכה. וככל שהמילים כביכול נשמעות ברורות יותר כך התנועה מסתורית, כובשת, מלאה הבלחות פתאומיות, ולמרות הסולם הכביכול נמוך של עוצמתה, היא כמו וידוי, אישי, גואל. מי היא, מה הניע אותה לידי כך, הד פתוח ושימושי לבת קול ההולכת ועוברת בנו תובע מאיתנו להרהר במקומם של בני האדם האחרים בעולמינו ועוד יותר באי האפשרות להשיב על השאלה מה אנו עושים בזה העולם כל אחד לבדו וכולנו יחד.

נועה צוק היא רקדנית נפלאה שיש בה מורכבות, יכולת הפשטה, הומור, וטוטאליות בלי שמץ דוגמטיות. התנועה שלה גמישה ונטולת מאמץ ונדמה שהגוף שלה כל הזמן זוכר שהוא יומיומי, מסרב להיכנע לוירטואוזי. והנוכחות הזו שלה מוליכה אותנו ב״הנאום״ כמעט בלי שנרגיש מממד לממד, מגלוי למוטמע, גן של שבילים מתפצלים. והקולאז’ הרעיוני והסגנוני הזה אינו מוביל לשורה תחתונה, אבל מה שנחוץ לנו יחרת בנו מעצמו.