״החץ הקר- משחק של גוֹ״ – להקת בייג'ינג דאנס

בעבודה שיצרו יחד בני הזוג לי האן-ג'ונג ומא-בו וקטע קצר מתוכה כבר ראינו בביקורה של הלהקה ב-2011 בשמה הקודם  ״הפגיון הקר״, יש בעיקר הבנה יפה שלהם את הגוף ויעילותה המכנית של התנועה. ומאמץ, מאמץ יתר בבניית מעמדים שהמרכיב האסתטי או הטכני שבהם מטרתו לרצות את הצופה.

להקת בייג'ינג דאנס או בשמה הסיני "ליי דונג טיין סיא" (בסינית: הרעם המתגלגל בין השמיים), נוסדה בספטמבר 2005 בעיצומם של תהליכי השינוי המואצים שעוברת התרבות הסינית בעשורים האחרונים. הלהקה שהוקמה כלהקת המחול המקצועית הראשונה בסין הפועלת באופן עצמאי ולא בחסות הממשלה. פועלת תחת ניצוחם האמנותי של הכוריאוגרף וילי טסאו, מן הדמויות הבולטות בעולם המחול המודרני בסין, ושל עוזר המנהל האמנותי לי האן-ג'ונג אשר קיבצו סביבם אנסמבל רקדנים.

העבודה ״החץ הקר- משחק של גוֹ״ עושה שימוש במשחק הסיני המסורתי גוֹ, משחק אסטרטגיה שהופיע בסין באלף ה-2 לפנה“ס, שהאגדה מספרת שהומצא על ידי קיסר סין בנסיון לחשל את כוח הרצון של בנו, ולפתח את יכולת ההפשטה שלו.  הבחירה במשחק מסורתי ככלי לביטוי אמנותי אותנטי היא בחירה מעניינת שמצליחה להתרחק רוב הזמן מאקזוטיקה, מאותם סממנים חיצוניים פולקלוריסטיים, בכדי למצוא שבילים חדשים של מחול עכשווי. ועדיין פה ושם ישם רמזים לתוצרי התרבות הסינית: מידה כפולה של אמנויות לחימה,  תנוחות של מדיטציה, ובחירת אביזרים מקומיים כמו סרט משי ארוך המסתחרר באוויר ככתב קליגרפיה.

והמחול מתנהל כמו משחק אסטרטגיה מצוחצח מאוד בין שני מחנות, בין רקדנים הלבושים בבגדים ארוכים בשחור ולבן עם חצאיות עטירות בד. כשבין סצינה אחת לשניה יש קאט של חושך. ולעיתים דינה של קבוצת רקדנים הוא להילכד או להילקח בשבי, קטעי אוניסונו נקטעים כדי לפנות מקום לדואט קצר נשימה כאשר שאר הלהקה קופאת על מקומה. והם נמתחים כמו בטאי צ׳י, מכפות הרגליים אל הרגליים אל המותניים, אל הזרועות הנשלחות גבוה כחץ, הכל נושם ומושלם באחד.

ויש רגע של דואט גברים מסוגנן, התנועה כה טבעית, מעודנת, מדויקת להפליא מוכיחה שלפעמים המעט הוא עולם מלא. ולעיתים המהלכים כופים סדרת תנועות על היריב או גורמים לו להרוויח זמן עם שלל תנועות שתכליתן הצגת הרקדנים לראווה כאובייקטים אמנותיים; מוטיבציה כל כך שונה וחריגה ורחוקה מהמחול המודרני העכשווי בן זמננו.

אפילו ברגע הכי פחות ׳סיני׳, לקראת הסוף, כשהם עומדים בשורה ארוכה בקדמת הבמה, מכסים את העיניים בכפות הידיים, חושפים אט אט את הזעקה בפניהם כמו להשתחרר מאחיזת הזיכרון של סצינת האבל שקדמה לזה, לא הצליחה לפרק מבפנים את המבט, מנכיחה איזה עיוות וכיעור.שבימוי־היתר של הסצינה, התיאטרליות הכפויה והתאורה השאירו אותה סינטטית, לא מניחים למחוות להתרוקן מתוכן לשפע ססגוני של טיפוסים ומצבים אנושיים.