חופש שכטר דוחף לנו כיעור אנושי רותח לפרצוף, ובכמויות. האמנות אינה מחוז לסובלימציה עבורו אלא להיפך- אתר של הקאה, בלי טיפת הטפת מוסר. ב״גראנד פינאלה״, מונח המתאר סיום חגיגי ודרמטי, עוסק שכטר, אחד מהיוצרים הישראלים הכי מצליחים שזירת המחול הישראלית הנפיקה, בתגובה הקולקטיבית לטראומה. מדגים במשך נצח של שעה וארבעים וחמש דקות, כיצד האנושות מתקדמת אל מול התמוטטות בלתי נמנעת, מעמיק את הגבול בין ציפיה לבאות, ומשאיר אותנו חסרי תשובה, חסרי אונים מול מה שנמצא ולא על מה שעתיד לבוא. כאילו לא תיתכן לנו אנלוגיה מרוממת.

ועשרת הרקדנים על הבמה המתפקדים כמיקרוקוסמוס של האנושות, כאילו היו עדות אילמת לאירוע אלים, בין מקרי ובין מכוון, תוצאה של פעולת מחאה או צנזורה, אסון טבע או רשלנות אנושית. והם מתפקדים כאנסמבל מגובש מבצעים את הפרגמנטים המאתגרים של שכטר בתנועה זורמת וקלילה, נעים בתוך אור ערפילי עד חשכה כמעט מוחלטת, שנותנת הרגשה כאילו העולם איבד חלק מאורם של המאורות השמיימים. עוברים מתמונות כאוטיות וכמעט אלימות למבנים אחידים וממושטרים כהרף עין. מחליקים בין תנועה מתפרצת לתנועה איטית. גופם זולג ברכות או נישא על ידי התווים הארוכים והמלנכולים של חמישיית המיתרים המצטרפת אליהם לבמה, ומנגנת מ“האלמנה העליזה”, מאת פרנץ להאר ואת צ׳ייקובסקי, מעלה לרגע בדמיון את אותה תזמורת שניגנה בשעות לפני שהטיטאניק טבעה, פועלת כאלחוש.

והכל משתנה כל הזמן, קנה המידה, מבנה החלל שמחיצות ענק מתנייעות בו, מפלחות אותו לחלקים ומגדירות גבולות, הקצב, הווליום של פס הקול האלקטרוני ששכטר יצר ויוצר בעצמו לכל יצירותיו שהביט שלו כמו משחרר אש כדי להצית אש. מתיז משפטי תנועה בדימויים שרודפים זה את זה ואותנו: ארבעה רקדנים גוררים ארבע רקדניות רפויות גוף ומעמידים אותן בפוזיציות משונות כמו בובות-הטראומה של הלב השבור מתדרדרת לרוע, גוויות מושלכות ללא שמץ אנושיות. גופות חסרות חיים נגררות לרחבה, שניים עומדים ומצדיעים, מישהו עומד הלום בקפיאה מוחלטת כשהידיים מורמות למעלה, אספסוף ברברי משתלהב ומתפרץ אלים כורך את התבוסה באקסטזה; רקדנים רוקדים ואלס ומחבקים חלל ריק-מעלים על הדעת את העצמי שלא ניתן להעניקו לאיש, מישהו נמשך לאחור ונאחז ברגליו של כיסא, כפות ידיים מכות על החזה ונפרשות בתפילה, ובועות סבון צונחות מלמעלה. 

ואחרי כל אוניסונו יש רגע בו מישהו מנסה לעקוף את תכנת השליטה שמובילה אותו. והתאורה שבכל פעם כמו מבליחה מחדש, נותנת את התחושה שיש לילה בצהרי היום או שלפתוח עיניים בבוקר זה גרוע מספיק. בסוף הכל מצטמצם לחרך אחד צר מאוד בו הדברים משתאים בין ראיה להיות, וממנו לא ניתן לצאת מהאמת ומהשקר: זוג מתנשק, מישהו נחלש ונושר לאדמה, טור של אנשים צועד פעור פה, זוגות רוקדים במועדון, קבוצת פליטים מצטופפים שרועים על רצפת משאית, אדם עומד לבדו מול קיר נזנח באבק התאורה.

ומה שחכם בעבודה של שכטר היא שנקודת המוצא המוצהרת של ״גראנד פינאלה״ היא אינטראקציה אישית, אפילו אינטימית, עם הפוליטי, ולא עיסוק בפוליטי כרעיון מופשט או גרנדיוזי, מה שמכריח את הצופים לאתגר את מושגי הצדק והמוסר המקובלים. אז נכון שמוטב היה להשתמש קצת פחות באותו דימוי של גופות חסרות חיים נגררות שאיבד לקראת הסוף את מה שחי בתחילתו כסמל. ועדיין, חופש שכטר יצר כאן יקום קוהרנטי אפקטיבי שכולו אסונות שהם מעשה ידי אדם. יקום בלי היסוס ונימוס, יקום בו רק אורכה של העבודה עובד לרעתו. ״אני אני אני אומרת צפור אחת, אנונימית ששמעה מה שמת״ כתבה ג׳ודי גרהאם. מזל ששכטר בחר לשמוע.