יוסי ברג ועודד גרף הם דרמטורגים מצויינים עם אינסטינקטים חדים שיודעים להעמיד מבנה אפקטיבי שמצליח לאחוז בחומרים באופן הכי קרוב לאופן שבו מידע, טקסטים, דימויים, מציפים אותנו כיום. בעבודה האחרונה שלהם שנולדה בין הסגרים ובין הבידודים, הדימויים חדים וברורים, החומרים יציבים, לתנועה יש יעד ידוע – אמנותי וחברתי – וניתן להגיע אליו. 

בעבודה ״אתם נראים כמו הקהל האחרון שנשאר בכדור הארץ״ משתתפים ארבעה רקדנים: גרף, ברג, עופרי מנטל וטל אדלר אריאל, ו-17 רקדניות אורחות, מסדנת המחול געתון שאותה מנהל ברג במשותף עם עינב לוי. תפקידן בכוח לא מהדהד את דור העתיד אלא יותר מזכיר את אותן רקדניות של אתי פולישוק, שהופיעו באירועים ובתוכניות טלוויזיה במשך עשרות שנים על תקן אפקט קונפטי. ״אתם נראים כמו הקהל האחרון שנשאר בכדור הארץ״ מבקשת לבדוק את התשוקה וההזדקקות למחול, והאם המחול הוא תשוקה, צורך פיזי, הדרך הקצרה לקבל אהבה או ממש הגדרה קיומית עבור הרקדנים. והיא עשירה בציטוטים מן הגורן ומן היקב, מהקאנוני ומהפופי, מהאזוטרי ומהעכשווי, כמו גם טקסטים אוטוביוגרפיים, ואלו תובעים ערנות מתמדת ותשומת לב. והפסקול המלווה את העבודה, מורכב כולו משירים, בכל הז’אנרים, שעוסקים בריקוד והם מלווים את התנועה על הבמה או מושרים בקולות הרקדנים  – והתוצאה הסופית היא מופע ששוב מנסה לתת תחושה של מסיבה. מה שממשיך במידה רבה את עבודתם הקודמת, ״When Love Walked In״.

מבחינה מבנית העבודה מורכבת מעשרה מחולות מה שמהדהד את המחזור “מחולות ריקים” של חזי לסקלי בו נבחנים המחול ויחסו לגוף, לכתיבה ולמשמעות. ב”שירי המחולות” הממחישים את הפילוסופיה של הריקוד, אם אפשר לכנות כך את הצבת השאלות הריקודיות הקיומיות, בונה לסקלי מעין חקירה מושגית. בשיר התמציתי “מחול 16“ הוא כותב “אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו/ כאילו הוא ישנו ותמיד היה“. ואילו במחול הראשון מתחיל יוסי ברג בפנייה מתלוננת לקהל: ״למה אתם שם ואני כאן״, מגדיר בצלילות רבה את התנאים השבריריים כל כך הנחוצים לדיאלוג. משתמש בפרקטיקה של שאלות להציף את הקהל במה שעקרוני לעבודה:למה לדבר כשאפשר לרקוד, למה אין מוזיקה, למה אף אחד לא מסתכל. ”היי, אני יוסי”, הוא מתקרב ומציג את עצמו לאלה שיושבים בשורה הראשונה. ”כולם רוקדים עכשיו״ מתנגן הלהיט משנות התשעים של דייוויד קול, וכל הארבעה רוקדים באוניסונו או מתפרקים לדואט ואז סולו,  תנועותיהם נרחבות, מהירות, והפשטות של הריקוד נותנים תחושה כאילו שום דבר לא עומד להיות מוכרע. מזכירים לנו מחדש שמחול בבסיס שלו הוא דבר מלא שמחה.

והם עוברים מנאמבר אחד לשני, מסיפור לסיפור, נעים בחלל – רוקדים. מתואמים, נפרדים, מתחבקים, מתלטפים. נעים בין נוסטלגיה אישית לבין זיכרונות קולקטיביים, רוקדים כדי למלא את הפער שבין עולמם הפנימי ובין העולם החיצוני, בין מי שהיו לבין מי שהם היום. להיטי פופ נוסטלגיים קצביים כמו “מודרן לאב” של דיוויד בואי, “חלומות מתוקים” של יוריתמיקס ו”היילו” של ביונסה, מלווים את תנועות הגוף, נקטעים לפרקים במילים ובשירה של הרקדנים.  במחול רביעי שרה ג׳ניפר לופז ״אני רוצה לרקוד, ולאהוב, ולרקוד שוב. אני רוצה לרקוד, ולאהוב, ולרקוד שוב. לרקוד, כן״, כשכל הרקדנים שרועים על הריצפה. ברג מתרומם ראשון הגוף המושהה נדלק מתעקש לנוע, וכל הגופים האחרים נדבקים בהדרגה בקדחת המוזיקה, כמעט כמו במרוץ שליחים של רקדנים, ממלאים את המרחב בהתרחשות תנועתית שהיא מוחלטת, כמו הקיום ולרגע הם קופאים באמצע מחווה, ושוב בוחרים מחדש ״ לרקוד, ולאהוב, ולרקוד שוב״. מצליחים לשמור על איזון בין הקיטשיות של המוזיקה לבין גישה יותר אירונית כלפיה. במחול תשיעי שנקרא ״האמת״ מופיע ברג עם דילגית במשך דקות ארוכות הוא מדלג על חבל בקלילות של מנסה לאמץ את הגוף כדי לבדוק  את סף הסיבולת שלו, יורה משפטים כמעט באותו הקצב: האמת אני מתרגש להיות פה, האמת אני הכי יפה כשאני רוקד, האמת שאני ילדה קטנה, הוא מתחיל להתנשף, שום דבר עקרוני, הכל מרגיש כמו מה שנלכד באקראי מתוך המכלול. 

אין ספק שהעבודה ״אתם נראים כמו הקהל האחרון שנשאר בכדור הארץ״ מצליחה לתקשר באופן קולקטיבי, פונה לקהל רחב שיכול להזדהות איתה, בארץ ובעולם. אבל אחת הבעיות העיקריות בה, שהיא גם מסימניה של רוח הזמן הכללית, היא החולשה הרעיונית, ההסתפקות במועט ובפני השטח המיידיים. ניכר הניסיון להתחבר לידע-מאגר תרבותי קיים, לתפוס בזנבו, להתיישב על כתפו, להיתלות עליו, אבל נדמה שהוויזואליה גוברת וחולשת על הרעיון, והצופים נשארים עם ביצועיזם מעולה הגובר על שאר הערכים.