להקת ורטיגו כבר מזמן משחקת על כל הקופה. אחרי שחרטה על דגלה את הערכים ״אקולוגיה, חברה ואמנות”, וזכתה בפרס היצירה הציונית על עבודתה ״לידת הפניקס״, עכשיו כשהיא חוגגת 25 שנה לקיומה, ומקבלת הכרה רשמית כלהקה הרביעית בגודלה בישראל, היא מעלה בבכורה את עבודתה החדשה של נעה ורטהיים, ״אחת, אחת ואחת״.

בחלל לבן בוהק, שטוף אור, על מצע של אדמת כבול, שכבר פגשנו ב״לידת הפניקס״, מעמידה ורטהיים ביחד עם אנסמבל של שמונה רקדנים, שרשרת של סצינות מלאות כוח אקספרסיבי. שוב ושוב הם משתרגים למגע, צומחים מלמטה, הזיעה מצמידה את האדמה לגוף כמו היתה עור שני. רקדנית נסה כציפור במעופה וניצודה על ידי רקדני הלהקה. צעדי הרקדנים משאירים ממצאים, דגימות חיים. ויש גם רגע של מתח פורה בין הרקדנים הגברים המתקדמים בגלישה נמוכה, רגליהם חותרות באדמה, כשבצד, רקדנית אחת זקופה מתעקשת על התנועה העגולה, יוצרת עם הגוף התהוות תמידית.

באחד הרגעים היפים ביותר, עושה ורטהיים שימוש מושכל באיכויות החושניות. שלושה רקדנים מוליכים רקדנית בתוך מרחב הבמה, ידיהם אוחזות חזק בשערה, ותוך כדי תנועה במרחב, במהלך של עקיבה, הם מחליפים ביניהם מקום, וקולעים את שיערה הארוך לצמה, דווקא היופי הוא זה שסוגר עליה, מכניע אותה.

ויש כאן את כל המוטיבים שמאפיינים את עבודותיה של ורטהיים- תנועות של משך וקטיעה, הרגשת החופש של הגוף היחיד לעומת הגוף רבים הקבוצתי, הכובל. ותנועה של האגן שהיא כמו דלק תבערה העולה במעלה עמוד השידרה, ומצית הכל מחדש.

״אחת, אחת ואחת״ היא יצירה מהודקת של כוריאגרפית המודעת מאוד לקהל שלה. אין כאן דמיון נועז או רוח אלתור כריזמטית אלא שעטנז ששומר יפה על סינכרון ועל הרמוניה, מין הוליזם שמונח בשכבות יפות לעין. שלל נאה של תנועות השועטות בתוך אדמה-חומר פתייני ואפקטיבי, שלרגע עולה ממנו באולם של סוזן דלל, ריח ממשי של תוגת הסוף. כי אדמה היא לעולם משל מצמרר ביופיו, על חוסר התכלית והמחזוריות שבחיי אדם וחיה. ולמרות שאין כאן חדש תחת הרגליים, זה עובד. אולי ובעיקר בזכות המוזיקה המקורית והמגוונת של אבי בללי שמצליחה להטות את הכף מהתובנות הרוחניות של העידן החדש, מכריחה את העבודה אל הפוליטי.

ובשמה של העבודה הלקוח מתוך מסכת יומא פרק ה’ משנה ד’, יש היתלות באילנות גבוהים, נסיון לדבר על אותו טקס פולחן ביום הכיפורים של זריקת דם הקורבן שבע פעמים על הפרוכת הנמצאת בבית המקדש כדי לכפר על חטאות בני ישראל. “וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע”. אבל הנסיון הזה שוב לחלץ את הגוף בעזרת משמעות יהודית, הוא לא יותר מרקע מהדהד שאין בו ממש. המערכת של ורטיגו הפכה לכה משומנת ומזוקקת עד שנדמה כי היא פועלת מאליה, עוטה תמיד את אותה צורה נעימה לעין. עבודה גֵּנֵרִית המזוהה בלעדית עם היצרנים האוחזים בזכויות עליה, היא לכאורה חלומו של כל אמן אבל נדמה לי שורטיגו הגיעו לנקודה שבה זה מרוקן את שם המותג מתוכן. רציתי לאהוב את העבודה הזו, אבל הצלחתי רק לכבד אותה.