שבוע המחול הבינלאומי 2014 – מרכז "מחול שלם"
הכוריאוגרפים רובי אדלמן ועפרה אידל, מנהלי מרכז "מחול שלם", הם אנשים נחושים. המרכז מחול שהשניים עומדים בראשו הוקם לפני למעלה מעשור, וזו השנה השנייה שהם מקיימים פסטיבל מחול בינלאומי בירושלים.
אלא שלמעשה הנדיב והמרחיק ראות שלהם חסרה עדיין סלקטיביות. התחושה היא שהם מערבים את מה שחשוב עם מה שנשכח בשוליים, מצרפים חקיינים ואלמונים למקצוענים ומעודכנים. כאילו שהכל טוב בעיניהם באותה מידה ושלכולם יש זכות להאסף אצלם אל אותה קלחת. וכך התקבצו להן עבודות שהיו אסון עד כאלה שסיפקו ששון.
אחת העבודות המאולצות היתה "מאסטר" של הרקדן והכוריאוגרף שלומי ביטון. התחושה היתה שביטון בא לא כדי לרקוד אלא כדי לחגוג את נוכחות- העל החולשת שלו, באיזו הילולת אגו המכתיבה יחסי סגידה. הטקסטים הניו-אייג'ים המופרכים ביחד עם המלאות העצמית לא השאירו מקום על הבמה, והסבלנות אליו מהר מאוד הלכה לאיבוד.
באנרגיה הפוכה לחלוטין, אנסמבל כעת-להקת מחול לגברים דתיים, זהר כמו פנינה הטמונה בקונכייה. ב"מארש לקבצנים" של עידן פורגס חוללו שלושת הרקדנים במינוריות חסרת פאתוס, נטולי כל הגנות, דרוכים ומסוקרנים מהתנועה של עצמם, מצליחים לגלם בגוף גם כוונה.
"קסמים כסמים" של יואב גרינברג היתה מצחיקה ומרענננת, ונראתה כמו קליפ מוצלח במיוחד לחנות של 'הכל בדולר'.
רוב העבודות של רובי אידלמן הן בעלות גוון פוליטי-ביקורתי. עד שבמקום להתייחס לכוריאוגרפיה הוא לכוד בעמדת החכם היהיר, מתעקש לנטוף ליגלוג ואירוניה. השיא השנה היה בקו-פרודוקציה עם "טאנץ האוס ציריך" – אדלמן יצר עם כוריאוגרפים משווייץ וגרמניה עבודה מוקומנטרית של חבורת שחקנים המגלים שלאחד מהם עבר נאצי. הנסיון לסחור בשואה הפך את העבודה לגחמנית וריקה. והמניפולטיביות והזיוף בה הזכירו סימולציות של גורו בכת, מלכודת פתאים. ומוטב לנו לא להקריב את זמננו על מזבחה.
ימי החסד של אדלמן ואידל תמו וחובת ההוכחה עדיין עליהם, ויש להם את כל התנאים והרצון להצליח. ויש להם גם את אורה הרך של ירושלים, שאמנם מזייפת בהווה אבל מייפה להפליא את העבר.
