הצפייה בעבודות בפסטיבל ״ריקודי חדר״ דורשת יכולת לקבל התנהלות בתפיסת זמן שונה, ריכוז מיוחד, ואת היכולת לנשום עם המהלכים בקצב דומה, שונה מאוד מזה הנדרש במחול המערבי לדורותיו. צריך להיפתח כדי להכיל את המחול ברמה חושית-טקטלית, בקצב הנשימה והדופק, ולסמוך ולשמוח על המעט שמחזיק מרובה. 

פסטיבל ריקודי חדר ה־30 בניהולו האמנותי של עמוס חץ וטליה דה פריס התקיים במשך שני סופי שבוע בתל אביב ובירושלים, ובחר לעסוק השנה בנושא הזמן -הווה, עתיד, עבר“. העבודות שצפיתי בהן היו שונות זו מזו בשפתן האמנותית, אבל בכולן היה משהו חשוף ומופשט, חסר הגנה כמעט, חף מסנטימנטליות ומוויטליות מפוברקת. מוכיח שגם מחול מינורי, סלוני אפילו, לא חייב להיות מייבש.

״רשתות״ מחזור ריקודים בביצועו של עמוס חץ בן ה-86 הוא אירוע של התחככות ויצירת רשת קשרים, ״תגובה אסוציאטיבית למהלכים של חלק מהפרקים״. וזו עבודה מסתורית ואנטי־פומפוזית, נדיבה ועתירת מבעים, המסננת ספקות בעלילות ודאיות או מסבכת פשטנויות בצורה משכילה. וחץ, בסבלנות, בעקשנות עדינה, מחבר בין תודעה וגוף, מפנה את המודעות שלו ושלנו להתבוננות על תנועה ועל תהליכים מנטליים ורגשיים המקדימים אותה.

ואין פה סיפור, וגם אין צורך לחפש נרטיב, כי יש כאן מופשט שבו הנפש נוגהת לא כאתר זר מהגשמי. ודווקא חוסר הידיעה שלנו לאיזו מערכת חוקים תנועתיים הגוף של חץ נשמע ופועל על פיהם, אנחנו מבססים את ההנחות שלנו על האנטומיה, ומדמיינים, לרגע הוא מעין גרסה בדיונית אפשרית של אברהם אבינו האוחז במקל, או יעקב הפוגע במקום. ולרגע, כשהוא עם הגב אלינו, אובדן הפנים שלו כמוהו כהסמקה הפוקדת אותו בעיצומו של רגע פרטי. והוויתור על אלמנטים תיאטרליים, שנועד להכריח אותנו להתעמת עם החומר, הופך מול עינינו את חץ לאובייקט שנראה מכל צדדיו, מכל כיוון וזווית, והוא שלם הגדול מסך חלקיו.

״הצטרפות״, הדואט של שלי פלמון בביצועה ביחד עם יואנה בליקמן, הוא כמו ססמוגרפיות של הקִווקוּו. זהו דואט בו התנועה נעשתה למטרה כשלעצמה. בתנועות חדות, אוטומטיות, בסממנים פגאניים, הן יוצרות האספויות, שהיות, התמהרויות, המרעידים את גוף הרוקדות כמו גם את המרחב המקיף אותן.עד שהן מתגבשות לאסופה כמעט אגרסיבית של גופים בעלי נוכחות חומרית גבוהה, מתגברות זו את זו בלי להרפות. בשפה המערבת דחיפות וסקפטיות, מצוקה ואירוניה, הצטרכות גדולה ופטליזם, נעות בין המצאות בתחושת הזמן הטבעית לחריגות ממנו. הטון הכפול הופך עם הזמן ובגלגולים שונים לדיאלקטיקה מכוננת. ומשהו בתנועות שלהן יוצר פרקטיקה חקלאית של ממש – שתילה ונטיעה, עידור והשקיה, עד שאפשר להמירם בחיבור לטבע כאפשרות חפצת חיים, ולראות את התקיימותם בתפר שבין האישי לקולקטיבי, בין הפוליטי לאינטימי.

״יש משהו שמטריד אותי מאתמול״ מאת אורי טורקניץ בשיתוף עם המוזיקאית רותם פרימר, משוטט במרחב שמסמנות אותו ארבע נעלי הליכה גבריות. טורקינץ ופרימק צועדים על פי רשת קואורדינטות נסתרת, מספרים סיפור אחד שחוזר על עצמו בלופ, ההליכה אונסת אותם להיות דיבור. ועם הזמן המרחב של הסטודיו נדמה כמו חדר המתנה או חדר טיפולים בו המטופל צועד כחלק ממנגנוני התמודדות עם חרדה או אכזבה. 

והדיבור-סיפור עוסק במצב אנושי כללי – בין אם במישור האישי בתור התמודדות עם כישלונות פרטיים או עם דפוסי התנהגות שליליים; ובין אם במישור החברתי, כהיסטוריות חוזרות; מתחייבים בחזרה על פעולה זהה עד אין סוף. ולא כדאי לתת לכותרת להכתיב את הלך הרוח של הצפייה. ה״יש משהו שמטריד אותי מאתמול״ היא גם עמדת האירוניה המודעת לעצמה, ידיעת הכלומיות והווטאבר שביסוד התחביר הנונשלנטי. וכאן גם נקודת התורפה בעבודה. העבודות האחרונות של טורקינץ משולבות בטקסטים הנדבקים אליו אבל גם קוראים אותו, לכלל תמונה יצירתית חדשה. אבל אין כאן מסע אל תוך בטן אדם הרואה כליות ולב. וגם לא יהיו כאן מסקנות מרחיקות לכת, רק הזמנה נוספת לעצור רגע ולחשוב על מערכות יחסים. אמנות כאמצעי טיפול רגשי.

כשפסטיבל ״ריקודי חדר״ רק התחיל, כתב עליו מבקר המחול חזי לסקלי: “לצד אירועי הבלט הגרנדיוזים מתקיים אירוע אינטימי, לכאורה איזוטרי, שחשיבותו לא פחות גדולה, ושהוא לא פחות חיוני ומרכזי לחיי המחול כאן.” כתב וצדק. כוחן של העבודות שצפיתי בהן היתה בתחושה העמוקה שיש בהן אמינות של עדות אותנטית. אבל בסופו של ערב, ולא שאני נוטה לאמן כווירטואוז־מרגש־קהלים וכמנצח, אלה היו עבודות בעלות איכות ארעית, מינורית, מרפרפת וצנועה.

פסטיבל ״ריקודי חדר״ הוא אירוע דורשני, המחייב יחסים קרובים ואינטימיים בין הצופה לרקדן, מול אוסף של מצבים, באור מלא. וברגעים היפים שלו הוא מעלה לפנינו פרקטיקה שעוצרת לרגע את השיח כדי לשאול מהו ‘גוף רוקד‘. אבל אולי עדיין, אנחנו -הישראלים עוד לא מוכנים לגמרי למחול קאמרי, זה לא טריטוריאלי, וזה בתודעה.