בעבודת הסולו שלה ״צהלולי גוף״ חוקרת הכוריאוגרפית והרקדנית שירה אביתר את המורשת של סבתה המרוקאית, את שפת המחול המזרחי שמקדש את העינטוז והצהלולים, פשוט כדי לעשות שמח. מאפשרת לנו לאורך זמן להתבונן בה, לראות את המכניקה של תנועת הכתפיים והאגן ומה היא עושה אם מתמסרים אליה ולתוכה.

קרדיט צלם: Bart Grietens
קרדיט צלם: Bart Grietens

אחרי שבעבודתה הקודמת “בדק בית” השתמשה אביתר בדיוקנאות מצולמות של בני משפחתה כדי לגלות את הגנים שמשפחתה נושאת וכיצד הם מאוחסנים בגוף ומוטבעים בתודעה שלה כשהיא מנסה לרקוד כשכולם מוצמדים לגופה, היא ממשיכה ב”צהלולי גוף” עם הכוריאוגרפיה הסיזיפית.

על רקע לבן בוהק ואכזרי ובלי סאונד, אביתר עומדת על הבמה בתחתונים וחזייה ומבצעת את הניענועים, מאפשרת לנו לאורך זמן להתבונן בה, לראות את המכניקה של תנועת הכתפיים והאגן ומה היא עושה אם מתמסרים אליה ולתוכה. עד שבסוף נדמה שאנחנו מתבוננים בפעולת הצהלולים של הגוף כבמבחן בד. ונדמה שהיא גם מצליחה לדבר בשפה אבל גם מנסה להיפטר ממנה.

ואין כאן נראוּת מזרחית על שלל ביטוייה אלא נשיות מזרחית המנוסחת כאזרחות סוג ב’, כזהות שכולה חיקוי וניסיון להשתלבות, לתרגום קודים של שפה שכונתית לישראליות שקופה. ואביתר מנענעת בעמידה, על הברכיים, בשכיבה, מקפיצה שתי צלחות, לובשת מסכה של חיוך קפוא נבוך. ולא ברור אם זה גוף שיצא משליטה או גוף שמשהו השתלט עליו לגמרי, אם זו בערה ספונטנית או גנטיקה כפויה שלא דורשת שום בחירה.

שירה אביתר מצליחה להחריב את החזותיות המוחצת של השמחה, היסוד הקרנבלי, ואת עוצמת האקסטזה המאפיינת את שתיהן. ניענועי הגוף גודשים ומציפים את החלל ודועכים בחזרה לגרסת המלאכותיות הרגועה של עצמם, וחוזר חלילה. אבל במקום איזו מהומת אלוהים מאושרת של טקסי חינה, חאפלות משפחתיות, המתערבבים בחושניות ובסקסיות של מועדנים, מה שמתחולל כאן אחרי הפתיחה הזאת. ומה שהתחיל בנערה המתאמנת בריקודי בטן נעלם לטובת פונקציונליות של הגוף של האישה המזרחית.

ונקודת התורפה היחידה בעבודה היא הביצוע, שלא תמיד הצליח להיות מלוטש בגלל התובענות הנדרשת. היו רגעים שאביתר התעייפה ואיבדה ריכוז. דווקא פה כשלכאורה התנועה נתפסת כעממית, אבל היא מתגלה כמלאת שליטה וכוח, יש החטאה בגימגום.

״צהלולי גוף״ מוכיחה עצמה כאירוע של ויכוח חזותי. אביתר אינה מסתפקת בהתרסת הצבע או המוצא כהצהרה פוליטית, אלא משרטטת מתווה ביוגרפי פרטני המגבש אישיות. ולמרות או בזכות היותה עבודה צנועת מימדים אביתר מצליחה בה לחמוק מרוב מעקשיו הטרחניים של השיח המזרחי העכשווי בעזרת מידתיות, ובעזרת רוח נכונה של ליריות הומור עצמי ומבוכה אמיתית. קולעת ליחסים הטעונים בין מוצא, אסתטיקה, טעם ומעמד האישה בתוך כל זה.

ועל אף על פי שהמסגרת ההצהרתית של העבודה, כרוב העבודות מהזן העוסק בפוליטיקת הזהויות, קצת מסתכנת בסכמטיות, בנוסחתיות ובהכוונת הקריאה, היא עומדות בזכות עצמה ולא רק כאיור בלבד לתובענה חברתית. איכותה האינטימית והלירית תקפה ואף מרגשת.

גרסת דואט של ״צהלולי גוף״ עלתה לראשונה במחול שלם ב-2015 עם הרקדן סהר עזימי אבל גרסת הסולו שנעדרת בה דמות גברית, אמיצה יותר ועולה עליה בעשרות מונים. בדיוק ככה צריך להביט מזרחה- בלי גבריות נפילית, נרעדים קלות מהדף פגיעתה.