כשהמופע מתחיל ושנים עשר הרקדנים עולים לבמה עירומים ונינוחים, מבקשים מאיתנו להביט עליהם, נדמה לרגע שדוריס אוליך פורשת לפנינו מאגר מידע על אודות גוף, לקסיקון של אופציות : גופים שעירים וחלקים, רזים ומלאים, בעלי עור חלבי או כהה, חסרי חשק ומלאי הומור, גושי בשר המלבים את דמיון הצופה ומאתגרים את מאגרי הידע והזיכרון שלו.  ואין פה פעולות טשטוש של תאורה, יש פה הצהרת כוונות, חקירה אנתרופולוגית עם מבט מאד ברור על מקומו של העירום והגוף בחברה.

וגם אוליך נמצאת על הבמה מראשיתה של העבודה ועד לסופה, מחליפה טְרֶקִים בעמדת הדי.ג’יי, מוגנת על ידי חולצה ומגפיים רק פלג גופה התחתון חושף את ערוותה. וכדי לחגוג את הגוף האנושי הלא מושלם נדרשים הרקדנים להרטיט כל חלק וחלק בגופם, ביחד ולחוד, בקצב אישי או עם שותפים ובתיאום קבוצתי, במשך שעה הם מקפיצים את השרירים, משקשקים את השומן, מקפיצים ישבנים שדיים, יוצרים רטט. אין כמעט חלק גוף שניצל מהיותו רפה.

לדבריה של אוליך “הגוף הוא ארכיון שבו מאופסן הזיכרון הפיזי של הבשר הנע. יש נטייה לחשוב שהמוח החושב נמצא בראש. הוא זה שנתפס כחשוב והיעיל, אני חושבת שזה הרבה יותר גדול מזה. כל הגוף הוא מוח ובכל תא מתקיימים בזמן הווה ההיסטוריה, התחושות והחוויות שהצטברו בנו וסביבנו ומקוטלגים בו. הכל מתקיים בגוף ברמה החברתית, הפוליטית, הכלכלית”. התנועה כבר מצויה בגוף, צריך רק לגלות אותה מחדש, לשחרר אותה אחרי שהגוף נסגר והתקשה, אחרי שהוא היה בילדותנו מלא מוטיבציה, מפטפט ואנרגטי.

קרדיט צלם- אנדריאה זלצמן
קרדיט צלם- אנדריאה זלצמן

ויש גם קפיצות והנפות וחבטות גוף ברצפה, ובדיקת הצלילים שהתנגשות כמה גופים מפיקה- חזה אל חזה, ישבן אל ישבן. מגרש משחקים שלם בו מצליחה אוליך להפוך את הגוף לחומר גלם, לרדי־מייד שימושי, של אנשים שביחד שלהם הם יוצרים איזו אווירה מופרכת ועליזה של עדר בודדים.

ושיר ההלל הזה לגוף אולי מאפשר לראות יותר משהעין והמוח שלנו מסוגלים בזמן אמת אבל ככל שהעבודה נמשכת יש תחושה שבמידה רבה דומה לצפייה בשידורי תעמולה או במופע זיקוקים, נותר רק להשעות אינטלקט ולהתמסר לממד הטכני שהועלה לדרגה מטפיזית. ולטוב ולרע, משהו בגישתה של אוליך יצר עבודה שאין אפשרות לייצר לה גרסה שאינה שוב היא, לפעור בה ולו סדק.