חֲזָרָה לְכָל הַסְּפָרִים
כריכת הספר פלשתינה אַי מאת ענת זכריה

מוֹסַד בְּיָאלִיק · סִדְרַת כְּבָר · 2016

פלשתינה אַי

עֲנָת זְכַרְיָה

לִקְרִיאָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר

עַל הַסֵּפֶר

בספר השירה השלישי שלה, ענת זכריה פותחת בקול של רבים, ב״אנחנו אנחנו״, ומגיעה עד לקולם של בני זוג בדרך הביתה. בין שני הקולות, השירים שואלים מי רשאי לדבר בשם רבים ומה נותר ליחיד בתוך ה״אנחנו״.

עַל הַסֵּפֶר בְּאֲתַר מוֹסַד בְּיָאלִיק

מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר

אנחנו אנחנו

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ
אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם
אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר.

לַשִּׁיר הַמָּלֵא בְּאֲתַר סִדְרַת כְּבָר

קצרים ומלאֵי צער · פְּרוֹיֶקְט הַסִּפּוּר הַקָּצָר

קצרים ומלאֵי צער

כְּבָר לֹא אָמַרְנוּ מִלִּים כְּמוֹ:
״חָלַף״ וְ״אֵיפֹה״
הִפְסַקְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה ״נוֹרָא״.
הִמְשַׁכְנוּ לְהַצְבִּיעַ עַל מַרְאוֹת
פְּשׁוּטִים וּרְאוּיִים:
סִדּוּרֵי עֲנָנִים,
גְּבָעוֹת נִבְלָעוֹת זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ
בְּתוֹךְ אָבִיב בָּהִיר.
אָכַלְנוּ אֲרוּחוֹת בֹּקֶר
מֵעַל הַדְּבַשׁ רִחֵף זְבוּב
וְנִשְׁעַנּוּ עַל הַמֵּצַח,
דִּבַּרְנוּ כְּמוֹ מְאַזְּנִים צַלָּחוֹת עַל מַקֵּל
בְּתָכְנִית אֵרוּחַ.
בְּסוֹפֵי הַשָּׁבוּעַ הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּפִּיגָ׳מָה
מִדֵּי פַּעַם הִתַּרְנוּ אֶת כַּפְתּוֹרֵי חֻלְצָתֵנוּ
הָעוֹר עֲדַיִן מָתוּחַ הֵיטֵב
וְהַזַּיִן צָמוּד לַיָּרֵךְ
(גַּם בְּכָךְ כְּבָר אֵין פֶּלֶא).
נָשַׁמְנוּ עָמֹק בְּאֹפֶן מְסֻכָּן
וְהִדְלַקְנוּ טֶלֶוִיזְיָה לְכַבּוֹת
אֶת הַנִּיצוֹץ,
חִכִּינוּ שֶׁהַחַיִּים, הַסְּדָרוֹת יַרְאוּ
סִימָנֵי מַשְׁמָעוּת
נִפְגַּשְׁנוּ עִם הַדְּבָרִים וְהִשְׁתַּעֲמַמְנוּ.
הִתְוַכַּחְנוּ עַל יִשְׂרָאֵל הָאִסְלָאם,
אֲמָנַת זֶ׳נֶבָה, הַשּׁוּק הַחָפְשִׁי, מִתְוֵה הַגָּז
מְדִינִיּוּת הַחוּץ,

וְהִשְׁקַטְנוּ אֶת לִבֵּנוּ לְשָׁעָה
שֶׁגַּם הִיא שָׁכְבָה גּוֹסֶסֶת.
אָמַרְנוּ כִּמְעַט יַחַד:
אַתָּה צוֹדֵק, אַתְּ צוֹדֶקֶת
מִבְּלִי לְהָרִים מַבָּט.
מִדֵּי פַּעַם אָמַרְנוּ: אֱלֹהִים
מוֹחֲקִים אֶת עַצְמֵנוּ לְגַמְרֵי.
חָשַׁבְנוּ לָמוּת
פַּעַם לְבַד וּפַעַם בְּצֶמֶד
וְהָלַכְנוּ הָלְאָה.
לֹא סָבַלְנוּ, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא
יָכֹלְנוּ לִסְבֹּל. חִיַּכְנוּ,
בְּדֶרֶךְ אַגַּב הוֹשַׁטְנוּ לֶחִי
לִנְשִׁיקָה.
בַּגַּנִּים, בַּמִּסְעָדָה, בָּאוֹטוֹבּוּס
הִתְחַמַּקְנוּ מֵאֲחִיזַת הַבָּשָׂר.
דִּבַּרְנוּ עַל סַפָּה נִפְתַּחַת בְּצֶבַע טוּרְקִיז
קָנִינוּ טוֹסְטֶר לְחִיצָה מִקְצוֹעִי, וִילוֹנוֹת,
כַּמָּה דְּבָרִים נְחוּצִים.
כַּמָּה מְעַט חֵשֶׁק.
קַמְנוּ בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת
אֶת שְׁנֵי עֲצִיצֵי הַמִּרְפֶּסֶת, לְהַבִּיט בַּשְּׁכֵנִים.
רָצִינוּ לְהִתְרַעֵם
לְהִתָּלוֹת בָּאַהֲבָה שֶׁמְּדַמִּים לְמַיִם רַבִּים
אֲבָל מָה אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל?
עוֹד זוּג בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
שֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה אָמַרְנוּ,
שֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה.

מִן הַבִּקֹּרֶת

הירש כותב על הבשלות של זכריה כמשוררת, אבל שואל גם מה אבד בדרך אליה: משהו מן הלהט ומן ההתרסה של ספריה הראשונים.