הערב המשותף שעלה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס, זימן יחד שלושה כוריאוגרפים בוגרים, והציג עבודות שרובן ככולן בשפה אמנותית מובחנת ועולמות תוכן משכנעים יחסית. בלי יומרה, בלי יוהרה, בקלילות. 

העבודה שפתחה את הערב ״Absert״ (בדק כעס) סולו שיצרה ומבצעת טליה בק, מתרחשת במעין אתר אינקובציה כחלחל חשוף וריק שמתקרתו משתלשלים שישה זוגות של נורות פלואורסצנט בוהקות. על ספסל עץ פשוט שנמצא במרכז החלל מונח ארמון לבנים זעירות לבנות שתאורת לד מנצנצת מחלקן, יוצרים תמונה נופית פלאית. 

והעבודה מתחילה כמעט מיד בהטחה ובניתוץ אותו ארמון יפה וזעיר, הלבנים מתפזרות על הריצפה כולה, בלי ההסגרה הסיפורית של האירוע שקרה לכאורה, והפיכתו של זה למטאפורה כוללת. עכשיו כשהשבר, שנוצר באירוע מכיל את העקבות המפורטים ואת זיכרונות העבר, אפשר לנוע. יחפה לתת לגוף לחזור להיות חומר ראשוני, שממנו ניתן ליצור הקשר חדש.

ובק עוברת בין שלל מחוות פיזיות והבעות פנים, המעלים בעוצמה את התשוקה לאסון, הדחף להתפוצץ, להתרסק, להתלקח, לצלוף. יצר החיסול הוא הפנטזיה הסמויה־גלויה שלה. והיא נרטטת ונרעדת, מנופפת באגרופים, נעצרת כמו מתעקשת על אילוף הגוף-החומר ושליטה בו. ולהבדיל מהניפוץ החד פעמי המופנה כלפי הצופה, היא מראה אקט מדיטטיבי, התקפים מדודים, אצורים, מסוכנים במידה. 

והיא מעווה את פניה, הקלקול של היפה סופח אסתטיקה מלנכולית משל עצמו. והנה היא חובטת באוויר, רוקעת ורצה מסביב בחלל, נורות הניאון מרצדות, יוצרות קצר, תזזית. והאסון האמיתי אינו אירוע. והעולם אינו מסתיים בפיצוץ, אלא דוהה, נפרם ומתפרק. היא מתכופפת, האובייקט שאחרי ההתנפצות, נאסף ומורכב מחדש, כשלם לא־מושלם. אפשר לכנות זאת המצב הנכה של החומר, זהו הרגע של האיחוי והשחזור, של היטמעות והכלאה, של יצירה ויצירתיות. בק באופן אינטליגנטי, אינה מאכילה את הצופה בכפית. הוא צריך לעמול על הזיקות והקשרים, שאינם מתפענחים באופן חזותי מיידי אלא בתהליך עיבוד רגשי. ויש ב ״Absert״ פשטות חכמה ומשכנעת.

בעבודה ״כל מה שאנחנו לא; עלייתן של מכונות-התשוקה״ מאת אורי שפיר, הגבול בין פרובוקציה תרגילית המתקיימת ברובה ברמה ההצהרתית לבין פעולה ממשית הוא דק. הפעם הנושא עצמו קצת קלוש – ״חזיון מדע-בדיוני-קווירי מתוך ימי מגיפה, מבצעים צבאיים ומציאות שברירית המשתנה כהרף עין, אורי שפיר ורקדניו מבקשים להשתמש במופע המחול כתרופה, או קללה, ולהפוך את הבמה למרחב בו אפשר לחגוג את חוסר היציבות, את חוסר הפשר, ולמצוא כמה שיותר רגעי עונג בחריגה מקסימלית מהשכל הישר, מהגוף הישר, ומהפוליטקלי קורקט”, נכתב. 

כי נדמה שמה ששפיר מנסה לעשות ביחד עם הרקדנים ענת ועדיה ומיכאל ילון, זה לאתגר כל פעם מחדש את מה שאנחנו יודעים על מחול ועל המהלך הכוריאוגרפי. נוקט אמצעים המרוקנים כל מחווה מכוחה, מין אידיוטיזם יבש וליטרליות המסרסים כל מוטיבציה אלגורית. דן דרך הומור עצמי דק בכך שהמחול נוגע במציאות אבל לא מייצג אותה ואין לו תפקיד לגעת בה באורח מסוים, מוצהר או מוחלט מראש.

כשברקע חוצה את הקיר האחורי של הבמה פס לד משנה צבעים כזיקית, יוצר שפיר יקום קוהרנטי שכולו זיוף. מורד כל הזמן מרידות קטנות בתוך הכוריאוגרפיה עד שהמערך התנועתי-פיסולי שיוצרים ביחד שלושת הרקדנים מתקבל כגרסה פארודית. והגופים של שלושתם מנוכרים לסביבה ומשתלטים עליה, קצת כמו עצם זר שהגוף דוחה. נמצאים כל הזמן במקום של אדפטציה והישרדות, מתקשים להזדקף או לעמוד במקום, נטולי יכולת להיות בהרמוניה או להשתלב במרחב, אלא יכולים להיות רק ג’אנק־יארד עם עמדה אירונית. גופים שיודעים לצטט ממש לא רע כוריאוגרפים שונים, אבל גם להתרוקן, ולחזור אל האפס של עצמם.

ויש כאן אינספור נוסחי הצבה של השלושה ביחד, של חזרתיות במשלבים שונים ושל סימביוזות המשולות לצמח שאוחד לו יחדיו. ודוקא האי־מוגדרות שלהם, יש בה אניגמטיות אפקטיבית. וככל שעובר הזמן שיטתו הלא־שיטתית של שפיר הולכת ומתבהרת – לוקחים נושא פשוט, מתחילים לשרטט את קווי המתאר שלו, חורגים ממנו בשובבות לא מנומקת, בשם גחמה, ואז, מאחר שהתשתית כבר הורחבה והתפרים נפרמו, אין מעצור ואפשר להפוך כל אדרת לכובע טמבל.

בסולו ״דברים ראשונים 1״ מאת מיכאל גטמן ובביצועו של אריאל גלברט מגשש גטמן בין הנאמר בקול, לבין הנאמר בין השורות, הופך את השפה למלכודת. הסולו נפתח במבט נחוש קדימה ובתנועת זרועות שיוצרת משולש התוחם את הראש. מרגע זה הוא ישוב ויחזור על אותה תנועה פעמים רבות, יוצא ושב לאותו מקום, באינטנסיביות משתנה, לכיוונים שונים, בהשתוללות, עד הפיכה לכתם שבוקעות ממנו ידיים. מצמצם את מרחב הקיום על הבמה, נשאר עומד כמעט באותה נקודה. עד שנדמה שהידיים הן אלה שמחזיקות את הכוונה, את כל מה שנועד לשינון ולהפנמה: פתגמים, חוקים, דימויים וכללי התנהגות. מוכנות להסגיר שמאחורי העבודה עומד עניין – ולא “אמירה” – ביחסי האדם והשפה. וגטמן מסגיר כאן משהו קונקרטי, טרגי-פואטי כי האנושי הוא לעולם מלכודת גלויה לעין. העושה כל דבר שביכולתו, בדרך כזו או אחרת, ללכוד, לכוון, להחליט, לשים מכשול, לעצב, לשלוט ולהבטיח את המחוות, הנוהגים, הדעות ואת מיני השיח של היצורים החיים. ובתוך אותו מפגן מרשים של מתח בין הרצון להגיד הכל לרצון לשתוק, כאילו בא לומר: אנחנו לא על קרקע יציבה פה ואין נרטיב חד-משמעי המשמש תרגום בגוף הסרט לעבודה הזו. וגם אם נדמה שלגוף יש שפה שמכילה את כל השפות האחרות היא לא יכולה להיות אוטונומית, כי אין שפה חיצונית לה שממנה היא צריכה להשתחרר. 

גטמן הוא לא יוצר מונומנטלי או סנטימנטלי ולכן למרות המראה של הנפש הסעורה בשלמותה, המעלה לאט לאט הילוך כבעלת פוטנציאל להרחבת תחום המאבק, יש בעבודה משהו מאוד נינוח, אלגנטי, כמעט נחבא אל הכלים, חמור ועשוי לעילא וברגישות. והכנות נוצקת מכך שבתוך תנאי הפעולה הקשוחים שהכתיב לעצמו , הוא מתנהל ברציפות באווירה של קריטיות, שבה כל מהלך הוא אקוטי. ״דברים ראשונים 1״ הוא הפרק הראשון מתוך חמש עמדות. ואני סקרנית לראות איך הכל מתחבר לשלם אחד המתאים עצמו למקום ולזמן אך גם חומק מהם כשודד, וגונב לנו את הלב.