היצירות של ענבל פינטו אינן מבנות צופה ביקורתי חשדן, להיפך. פינטו ופולק הם האמנים המהפנטים, אלה שמבקשים מהצופים שלהם להתקלף מהמציאות החברתית ומהאינדיווידואליות ולהיבלע בחוויה השלכתית, לצאת מחוץ לעצמם כדי לשוב מזוככים.

״עצקרח״ החלה מעבודה קיימת ״ראשס״ אותה יצרו ענבל פינטו ואבשלום פולק לפני כעשור, במיוחד עבור להקת המחול האמריקאית “פילובולוס”, בשיתוף פעולה עם אחד המנהלים האמנותיים של הלהקה, רובי ברנט, ביחד עם רקדני הלהקה. הנסיון של פינטו ופולק, שחזרו לשתף כאן פעולה אחרי הפרדת כוחות קצרה, לקחת משהו קיים להכפיל אותו ולמתוח אותו למופע של שעה, רופף את הלך הרוח שלה, מרדד את צלילת העומק שהיא הציעה בגרסתה הקצרה.

המאפיין הגדול של יצירתם של פינטו ופולק, מלבד האסתטיקה מעוררת ההשתאות, הוא מתיחת הרגע, היחס המופלג בין סטטיות לתנועה, להרף כמעט בלתי מורגש שנוצר במתיחה טכנית של ההילוך האיטי, או בהשתהות הרגשית על מומנט יחיד עד הצפה. כך, במתיחת הרגע, נחלצים הרקדנים מפרטיקולריות ונהפכים לסמל גדול של האנושי, כל פעולה פעוטה שלהם נהפכת למשל על חמלה, אהבה, בדידות, הזדקנות, מוות. באין מאפייני מקום וזמן, בחוסר המוחלט במלים ודיאלוגים, הם מעין גופים בעולם, רוקדים את ריקודם הפרטי-אוניברסלי במרחב קונקרטי שהוא גם יקום התודעה של היוצרים.

ופינטו ופולק מצליחים להפוך אותם כאן לדימויי־קסם נטולי הקשר תקופתי, פונקציונאלי או תרבותי, שהושבו למצבם המאגי או המיסטי, בוראים עולם שחור לבן. רקדנית הנעה בחלל כמו מחליקה על הקרח או מחוללת כמו אותה בלרינה בתיבות תכשיטים. טריו בנים מרובה המצאות, קרוסלת כסאות המסתחררת עלי יד הרקדנים באתגר לא פשוט. סרט האנימציה היפהפה שיצר פיטר סלצקה הנובע מתוך ראשו של אחד הרקדנים.  ויש הרבה התחלות מעניינות, מומנטים רגישים, רגעי חסד שאפשר לדלות מתוך המכלול הקשורים לשפת הגוף, לתנועה בין האקספרסייה לבובתיות, לארגון ופירוק של גוף במרחב, שפת גוף, לארגון ופירוק של גוף במרחב, במדידתו של הגוף ביחס לחלל. אבל משהו במתיחת הפנים של העבודה פגם בקצב- באותה עוצמה הקשורה דווקא למידתיות ולחוש קצב שהצליחו קודם לייצר מגוון של ספקות, מוזיקת רב־קולית מהדהדת של הזהות הקומפולסיבית, המנסה להיברא מתוך המנגנון הכפוי. וכל מה שבגרסה הקצרה שבר לב הפך עכשיו לאידיאה הומניסטית החפה מהכנסת אצבע לתוך הפצע, חבורה המתגודדת ומבצעת תנועות מיומנות של רקדנים בעלי ניסיון, רחוקה מההכרזה היפה “להציץ לחברה מנותקת שחיה על קצה צוק ומבקשת לייצר לעצמה סדר בתוך הכאוס…במסע גילויים מרתק בין השכבות הארכיאולוגיות…״, אסתטיקה פואטית שנראית ונשכחת. לא תמיד צריך לקחת משהו קיים ולהיכנס לתוכו ולבדוק מה ואיך אפשר עוד לעשות איתו.