מאת שרון צוקרמן ויזר Adam&id ״אמת וחוה״

״להיות פרפורמר בעידן הנוכחי זה אתגר לא פשוט. אותו קסם אשר הילך על פני הבמה, ניתק אותה ורומם אותה מעלה מן המציאות, הפך למצרך נדיר בעידן הציניות, המיניות והריאליטי. אם אתה טהור – אתה פשטני מדי, אם אתה דרמטי – אתה מיושן, אם אינך חושף את גופך – אתה פחדן, אם אתה חושף את גופך – אתה מסתכן בלהיות זול או ”גימיקאי". כתבה שרון צוקרמן ויזר כוריאוגרפית מיומנת בעלת קול מובחן. 

ועכשיו, כשהיא חוזרת לבמה אחרי 6 שנים של היעדרות, עם הדואט ״אמת וחוה״, היא ממשיכה לבדוק ביחד עם הרקדן משה שכטר אבשלום, מה זה להיות פרפורמר עכשווי על במה, נוגעת במאחורי הקלעים המחשבתיים. נותנת להם משקל. שולפת ועורכת רגעים משמעותיים מחייהם, ומשתמשת בהם ליצירתה. מנסה בעבודה החדשה, יותר מתמיד, להתחקות אחר המניפולציה שיש ביצירה, אל מול האופן שבו הראש שלנו הצופים עובד. אולי כי בשנים האחרונות היא בעיקר משמשת כעין חיצונית, מלווה לא מעט תהליכי יצירה של יוצרי מחול עצמאיים בחיפוש וחשיפה ’פיסיו-מנטליים, נחשפת לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית.

וצוקרמן ושכטר הופכים כאן לתופעה רב-תכליתית: הם גם רוקדים, וגם משחקים, וגם מדברים, וגם שרים, והם גם יוצרים, והם גם בני אדם, הכל מכל בתוך אותו יקום בימתי שהם נעים בתוכו. משתמשים בדמותם כפרסונה מרובת תפקידים, עיסוקים ומשמעויות. כל אחת מהן עושה את פעולתה שלה כסוג של שפת תנועה, כמנטרה, כתרגול מנטלי או כנסיון בתקשורת פונקציונלית. והם הם החמצן של היצירה התפורה למידותיהם על כל מרכיביהם: גופם, נפשם, אישיותם, הרגליהם – הכל הופך לחומר ביד היוצרת. כל פיסה של עבר תודעתי וגופני משמשת חומר גלם.

והם מפרקים ובונים את זהותם, משחקים איתה, מתקיפים אותנו בו זמנית בשני ערוצים-התנועה והטקסט, דואגים שנמצא בתוך תרחיש קולי מדברים הרבה על התודעה בזמן ההופעה, נותנים מקום לכל אותם קולות פנימיים שיש בהם לצאת החוצה. הדיבור והתנועה, הכל זהה במעמדו ובאפקט העצמת המשהו או הלא כלום שבו. כמו דהוי במופגן. יוצר תחושה חזקה של נונשלנטיות. הבובתיות הממוכנת שלרגעים בולטת בהם, ההיתקעות הצמודה לקיר בעומק הבמה, התנועה הסיבובית על ציר, ומחוות הידיים הרבות והשונות: מלופפות כבטקס דתי, רובוטיות, פופיות, יצרניות, מלטפות. המשעשעת בהן היא כששכטר מחליט להרים לעצמו׳.

והבמה אצל צוקרמן היא חדר עריכה ואולם חזרות, מרחב נסיוני בו שניהם ארוזים במהודק במנטליות מעבדתית שבה כל מצמוץ, נפנוף, תזוזה ספונטנית עלולים לחולל קטסטרופה. כל ניואנס – הברה, דיקציה, הבעה, מחווה, צליל – מהדהד בוואקום. אבל יותר מכך, כל ההיפר פעולה על ריק, מדגים פוטנציה עקרה. ומלבד רגעים שמטרתם לשעשע לרגע בלבד ואז הם נזרקים הצדה, זה מבוצע באופן משכנע. האינטימיות ביניהם היא כוח.

ויש משהו יפה בלראות על הבמה שני רקדנים מעבר לשיא, בעשור הרביעי שלהם, שני פרפורמרים מצויינים שיש בהם את היכולת להיות פואטיים וקומיים-ילדותיים בו זמנית. כמעט מתכחשים לכל המודלים של המשמעות, נוטשים את מושגי ה"מתחת לפני השטח" לטובת אמנות ה"מה שאתם רואים זה מה שיש“. יוצרים במכוון אקראיות או תוצאות בלתי נשלטות, במעין רחיפה בגובה נמוך, בריפרוף לא מכאיב.

ובכל זאת, נקודת התורפה של העבודה היא אותה תחושה חזקה שעולה בצפייה בה, שצוקרמן במפגש בין המציאות הקהלית לאשלייה הפרפורמטיבית חושפת בעיקר מנגנונים אישיים, מבלי שמתחיל בהם הציבורי. עד שנדמה ש״אמת וחוה״ תמשיך להתקיים לעצמה, באותו אופן, גם ללא המבט עליה. כי צוקרמן ושכטר, המתלכדים דרך מודל ההחמצה, נשארים כמו סצינות באי בודד, יבשות נטושות, הרמטיים ומספיקים לעצמם.