כמו תמיד גם “The Look”, יצירת המחול החדשה של שרון אייל לאנסמבל בת שבע, נפתחת בתמונה מרהיבה מפתה ביופיה. 18 הרקדנים של הלהקה הלבושים חליפות גוף שחורות הדוקות, עומדים בגבם לקהל, ורוטטים במשך דקות ארוכות, בתנועות קטנות רפטטטיביות, בדבוקה אחת, לצלילי המוזיקה האלקטרונית התעשייתית שיצר למופע אורי ליכטיק. האור העדין שנופל עליהם מלמעלה הופך אותם לסוד שמור. חושף רק את העורף הפסיבי ובו בזמן אסתטי לחלוטין.  והמוסיקה שנשמעת ממלאת את החלל שבין הגופים, המוצבים במערך של חורים שחורים ולבנים, חושך ואור ומשדכת בינהם ליישות אחת. חרכי העיניים נדמים לפצעים.

ויש בעבודה עוד רגעים יפים כשמתוך הדבוקה נשלחת יד ואז רקדן מותח את צווארו הצידה כמו ברבור, נעצר באמצע פיתול, פוגם במראה הסטרילי ומשולל האנושיות על ידי קלקול מכוון, שותל הפרעות קטנות ביקום המבהיק. ורוב הזמן זה איטי יש רגעים שכמו להקת דגים ברגע של בהלה, הלהקה מגיבה בתנועה מתואמת, תוך ביצוע פניות חדות ושינויי כיוון. ויהיה גם דואט בין שני גברים הזולגים כתעתוע, והתקבצות והתרחקות, ומשפטי תנועה שלקוחים כמו מתוך ריקודי עם. חוזרים על הסצינות בגרסאות כמעט זהות, שוב ושוב – הדבוקה הזוגי, הברבור, הטורסו והידיים יוצרים עיקולים מוזרים, הכל נראה על סף הישמטות ופקיעה.. דבר לא סודק את התודעה ופוער חור באשליה המרהיבה עד שהמסך נסגר בשרירותיות, חושף בגלוי את המבוי הסתום שאליו נקלעה היצירה.

“The Look“, גם ברגעים שהיא עשויה היטב, מבחינה מושגית היא תמימה ומיושנת כמו לא עברה את שנות ה-90 במחול. מתמקדת בגוף האנדרוגיני במראה ה”הירואין שיק” שהוא צר, אסתטי וחסר מיניות. כמו גם הקלאבריות, תרבות המועדונים, וצמיחת המוסיקה האלקטרונית  (טכנו והאוס) בשלהי האייטיז העשור ששינה את פני הטראנס. מייצר סצנה חדשה וצעירה, מנותקת טוטאלית ממקום ומזמן ההתרחשות., סוג של מנהרת זמן אמיתית .

לשרון אייל הרקדנית יש אינטיליגנציה גופנית, ופעימה פנימית המחזיקה מתח מתמיד בין מכניות לאקראיות אותנטית ונונשלנטית. אבל כשזה עובר ממנה לרקדנים התחושה היא שהפוטנציה הופכת לאימפוטנציה. כך, שיותר משיש לגופים האלה אמינות של עדות אותנטית, הם מהווים זירת נוכחות של סטיילינג וטרנד. ועל אף הריבוי, נדמה שאייל פועלת על פי היגיון אחד: מה שנראה יפה ומצטלם היטב. החזרה על אותו התעלול שוב ושוב מבטאת התענגות ותקיעות, ולא קרנבל או חקירה. מצויה במעגל תנועה שאותו אין היא מעוניינת, או לא מצליחה, לפרוץ. אחרי ״ביל״ המוצלחת שהיתה יצירת מפתח, קיבלנו שלל יצירות עם בגד גוף בצבע עור, ואחרי OCD Love שהניעה אותה קדימה, התברכנו בעבודות אפלות, מרתפיות.

אין לי בעיה כצופה להימצא במקום בלתי יציב, פרוץ ותובעני כל כך, בלי הצורך להבין ״מה המשמעות של זה?״ וליצור אותה בעצמי. לו רק הייתי מרגישה שיש לכוריאוגרפית אסטרטגיה מעבר לסטיילינג-עיסוק בעיצוב ובסגנון, במראה. הרי המחול כבר מזמן הוא לא רק גוף שטעון במשמעויות דרמטיות. 

את הערב פתחו גם שתי יצירות קצרות מהרפרטואר של הלהקה שיצר נהרין בעידן שלפני הגאגא. הראשונה, ג׳ורג׳ וזלמן, יצירה לחמש רקדניות שאורכה 16 דקות ונוצרה במקור בקיץ 2006 לטקסט של המשורר צ׳רלס בוקובסקי. והשנייה “חלב שחור”, שנוצרה במקור ללהקת המחול הקיבוצית ב-1985 ובוצעה בידי חמש רקדניות, ועובדה שוב ליצירה לחמישה רקדנים ב-1990. שתי היצירות מרשימות ואפקטיביות, מדלגות בקלילות מעל משוכת הזמן. מפגינות את סקרנותו האינסופית של נהרין לאורך השנים, מזכירות לנו את הפירוק לגורמים שמאפיין אותו, ואת ההתייחסות המופשטת לגוף ולחלל שמנטרלת אצלו את הממד הדרמטי. וטוב להיזכר.