לה פֶּטי לָארוּס, המילון הצרפתי שיצא לאור לראשונה ב-17 כרכים בשנת 1856, קבע מהי המידה הנכונה באשר למשך האבל ה”ראוי”: “שמונה-עשר חודשים על מות אב או אם”, ובמקום אחר קבע: “איש איש ומידת יגונו”. אבל מי מאיתנו שינסה לשרטט כרוניקה של אבל ולכפות עליו תאריכים, משול לזה שמתעקש לבצוע פיסות מן האינסוף. והרי גם קבוצות האינסוף המתמטיות, נבדלות זו מזו בגדליהן. אז כיצד לדבר על אבל, על ה׳אלכימיה של הכאב׳ כפי שקרא שארל בודלר למעשה היצירה שלו, מבלי להיות בנאלי? כיצד לצרוף זהב ממתכות פשוטות? 

סטיבן כהן, יליד יוהנסבורג, המתגורר בצרפת כמעט שני עשורים, ופרפורמר מקטגוריה שונה בתכלית, העלה בפסטיבל ישראל ערב סולו שהוא רקוויאם לאלו- רקדן ומי שהיה אהובו במשך עשרים שנה ומת ב-2016.  כותרת העבודה שאותה אף קעקע כהן על כף רגלו, היא עצה שנתנה לו סבתו כיצד להתמודד עם האובדן: הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד. ואכן, כדי להתחבר מחדש למשמעות החיים, ובמקום להיכנע לאובדן ולשים את נפשו בכפו, בחר כהן ליצור טקס פולחני אקסטרווגנטי שהוא בעת ובעונה דתי ופגאני, פיזי וויזואלי, טקס פרטי של יופי נוקב. 

הבמה מכוסה בשורות של נעלי פוינט ורודות, הנחות בתוך ריבועי אור, כולן מעובדות ומעוצבות עם תוספי חפצים למיניהם. מזכרות כמו מאפרת קרמיקה, שורשי עץ, עצמות בעלי חיים, גבישים קריסטל, פרסות, מיני בוכנות וחלקים של ברזל ממוחזר. מייצגות באופן מיידי את הזכרונות שקשורים לזה שנעל אותן, את החיים, את הנוכחות ואת העדר. כאילו משהו בשינוע החלק והגמיש שלהן נגדע, אבד ערך החליפין שלהן והן נותרו כסימנים ריקים של הפוטנציאל הגלום בהן. מבקשות שימוש ופעולה, אבל לא מאפשרות אותה. מעין אינוונטר חפצי-זכרון שעבר סיגנון, דפורמציה, עד שלא ברור אם הם הגרסה החולה או העתידנית של עצמם.

והעבודה מתחילה בסרטון וידאו שבו צועד כהן ברחוב על נעלי פלטפורמה ועקבים מוגזמים, לבוש בסוג של מחוך שמשאיר את ישבנו חשוף. לפתע הוא מגיח מצידה של הבמה על עקבי פלטפורמה מפריסי פרסה, המונחים על גבי ארונות מתים קטנים, נעזר בקביים ארוכים, מבקש בחוסר הנוחות את שיווי המשקל.

והוא גם ישתה יין ויברך את פרי הגפן. ויקיים את החובה להדלקת הנר שאינה חלה רק על נשים. שכן גברים הגרים לבדם באופן קבוע או זמני מחויבים גם כן להדליק נר לשבת. מאחר שנר השבת עושה שלום בבית על ידי תוספת אור, רומז לתיקון העולם שיעשה על ידי הוספת אור תורה ואמונה. על פי מסכת שבת במשנה: בנרות שבת ישנו ביטוי עמוק למהותה של השבת. אדם השרוי בחושך אינו מוצא את מה שהוא מחפש, ונתקל ונכשל ברהיטיו, וכל ביתו נדמה בעיניו כתוהו ובוהו. ומשעה שהדליק נר של שבת בא שלום לבית, והוא רואה שכל הרהיטים לא באו אלא לשמשו, וכל חפציו מונחים במקומם, והוא יכול לענג את השבת בסעודתו. בהמשך הוא פותח תיבת עץ, נוטל כף כסף המלאה באפר גופתו של אלו, ובולע את תכולתה. 

קורא תיגר על הנורמות המקובלות, הוא מבקר בבית מטבחיים, מסתובב בין גוויות תלויות– מנושלות עור, חשופות בשר, שרירים, סחוס, ורידים, גידים וכל השאר. מתיישב עם שמלתו הלבנה המפוארת, מתחת לגווית פר צעיר שזה עתה נשחט, שוקע לאט בתוך אגן שמטרתו לאסוף את הדם השומן ושאר נוזלי גוף.

ממיר את הנפש בדם, את הכחול באדום. מתיך גוף לרוח. לא מסתפק במקווה היהודי, במים המקנים טהרה ממצבי טומאה שונים. אולי רוצה לומר, חיוב הגוף בדימויים הנוצריים של הייסורים, לעומת שלילת הגוף בייצוגים היהודיים. הגופני ה׳נמוך׳ הוא גם הרוחני האלוהי. 

והוא פרסונה מרובת תפקידים סטיבן, גם הכהן מקריב הקורבנות, וגם הקורבן. אבל יותר מכל הוא יצור פנטסטי המרפרף בריסים ארוכים, במעבר מבלרינה, לפיה לפרפר קווירי לפרה, שומר על הבעה רפרפנית קורנת, המצילה אותו מהיומרנות.

ברגע היפה ביותר בעבודה, נושא כהן על עצמו ריתמת שמלה העשויה מארבעה גרמופונים. אחרי שהוא מפעיל את המנגנון המכני לסיבוב התקליט והזרוע עוקבת אחרי חריצי התקליט, הוא מתהלך ככה, יוצר באיטיות רגע-הווה מתמשך של סאונד שעושה הנשמה מלאכותית לעָבָר. אבל מה ששבר את הלב באמת היה הקול שיצא ממנו כשלפתע דיבר. “We are in the theatre“ הוא פתח ואמר בקול קטן כל כך. משחרר את מה שהמתין וארב בין מיתרי הקול לחלקי הפה ששימשו לו כבית תהודה. נותן דרור למה שאי אפשר לכנותו בשם, כפי שכתב דרידה, “הקול נשמע תמיד כביטוי הטוב ביותר של החרות”.

יש בעבודה של סטיבן כהן ממד של ערגה עצומה לרצף של הזמן, המרחב, המשפט, הגוף, הזכרון לצד קטיעתו האלימה שוב ושוב. כל אלה ארוזים במהודק במנטליות מעבדתית שבה כל טפטוף, דליפה, תזוזה ספונטנית עלולים לחולל קטסטרופה. זהו מופע של חיזיון רב־חושי בו כל ניואנס – הברה, חומר, הבעה, מחווה, צליל – מהדהד. אבל יותר מכך, כל הנסיון לפעולה הוא מופע נכות גדול. הכל מדגים פוטנציה עקרה. הפוטנציה והאימפוטנציה מוצגות כמשלימות זו את זו. והוא מממש את הטראגיות של חווית העצמי בפיכחון אכזרי, מסיע במהלך כמעט שעה שלמה את הרגש ממחוזות המוסתר, האינטימי, המשוער, אל מחוזות הניראה, בעבודה פואטית ומאתגרת לצפייה, מחניקה ממש.