מאת סחר דאמוני "Eat Banana & Drink Pills"

הגוף הוא גם סיבה וגם תוצאה ביצירותיה של סחר דאמוני. ובסיס הפעולה שלה הוא הנכחה ולא פיענוח, הטבעה ולא תיאור, כשהגוף הוא מוקד של אמת בלתי מתפשרת. בסולו ״Eat Banana & Drink Pills״ שעלה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס, מבקשת דאמוני לעסוק בהפלות בקרב נשים פלסטיניות ערביות רווקות. מתמקד בחוויה הפיזית הרגשית והחברתית של ההפלה.  

האסטרטגיה של דאמוני בעבודות שלה הוא ליצור לעצמה מגבלה. אקט לכאורה פעוט, ברור ופשוט, המחלחל וחותר תחת היסודות של התנועה. מאפשר לה לעבור כל העת תהליכים מתמשכים של צמצום וזיכוך כדי להגיע אל השלב המכיל את העושר היחסי ואת האווירה הטעונה של עשייתה שתומצתו רק להכרחי ביותר. בעבודה -Pirg'in פרג‘ן היא מסתחררת כמו הדרווישים המחוללים מתחילת המופע ועד סופו. ב- Do Not Tiltle Me היא נשארת עם הגב לצופים לאורך כל המופע. וכאן היא נעה נמוך, סמוך או צמוד לריצפה. ככל שעוקבים אחריה, מצטברת אי־נחת מחוסר הפשר שבפעולה, מחוסר התועלת והתוחלת שבה, מההפרעה. זה אינו מופע מחאה בנוסח המוכר של התנפלות על בריקדה או שאגת התנגדות אלא, מהלך המעיד על העושה אותו.

והיא מדגימה תקיעות מפוארת, אנטי־יצרנית. נכנסת על ארבע בהליכה אחורית לתוך זירת המעגל של הצופים חולפת קרוב לנעליים. מודעת, כל נראטיביזם ינפיק הסבר לחולשתה. לאט לאט היא תוחמת מעגל טקסי, מגיעה לצלב המסומן בצבע חמרה המצוי באמצעו של המעגל. היא שוכבת על הגב ומתחילה לנוע כמו מחוגי שעון, הזמן הוא שצובר בשר, מקנה חושניות לפעולה הטכנית הפשוטה. והתנועות נעות בטווחים קצרים, אין כיבושי מרחב מרשימים, אלא התכנסות, מיני זעזועים ופרכוסים, וכמו שבין המילים יכולות להישמע אנחות ולחישות ומיני הברות, כך גם התנועה היא זו שבין התנועות הגדולות, המוכרות, כמו מין תת-טקסט, משהו כמו המהום. והיא ממלמלת קולה נחנק מן המאמץ, כותבת מילים בערבית המלה הופכת לחלק מהגוף, היא פיזית כמו דיבור,  צורת האותיות מתווה את צורת הגוף, את קוצר היד הרושמת. ויש התמוטטויות קטנות באמצע התנועה, ומשהו נרשם ומשהו נמחק, הריטואל המעגלי מוחה אותו. עד שהיא מגיעה לדרגת האפס של העקבה, שארית המפגש נמחקת. אין צלב, אבל גבולות עולם האשה הם גבולות הגוף. 

לא רק התהליך עצמו, גם התוצאה הסופית עוסקת בהדמיות כאב – פילוח, קטיעה, הקשרות הגוף לריצפה, כניעתו לגרוויטציה, שנהפכים לתיאטרון מיני פטישיסטי של אכזריות. ונדמה שדאמוני מקפיאה רגעי תהליך, מצווה עליהם להתלכד לכלל תמונה. מראה מערכת סימנים, עקבות של הישארות בטווח הניסוי או השגיאה. וגם לא בטוח שהקירבה הכפויה בין הרקדנית לקהל טובה לצפייה בעבודה הזאת, מכריחה אותנו לנסות למצוא משקל ומשמעות בכל מחווה, גם קטנה, של גופה, של ראשה, של כפות ידיה.

ואם בעבודותיה הקודמות היה טון אירוני בולט, משחקיות, אנרכיות ודה־מיסטיפיקציה. כאן כשמגיעים לסוף מעבר לכל האסוציאציות והמטענים הכלליים של החומרים וסידורם, והמסרים המוזכרים בטקסט הנלווה, כולל הציטוט של פרויד: “מחלה פסיכולוגית אינה נובעת מבני אדם, אלא היא השתקפות של החברה והציוויליזציה הלא נכונה“, נדמה שההקשר הביוגרפי הפרטי הוא הרלוונטי ביותר אבל העבודה דלה מכדי להניח משהו כזה. מאחר שמה שמתרחש על הבמה לא מצליח להמריא מהממד ההזדהותי הלא רציונלי לעבר העקרוני, ובאין קונפליקט, נוצר פאתוס. ומפני שכך, משתלטת ההנמקה הסנטימנטלית של האמנית הקונה לה אמינות מתוקף אמנות נשמה. מה שמותיר אותנו עם עולם הרמטי של אסוציאציות פרטיות רגשניות בפקעת מסנוורת, שאינו בר טיעון. ״Eat Banana & Drink Pills״ היא עבודה מתפקעת ולא מגובשת של יוצרת מבטיחה שניחנה ברגישות יוצאת דופן, וכבר הוכיחה שהיא שווה את הנאמנות שלנו, ואת ההליכה איתה לתוך המסע שעוד מצפה לנו.