העבודה Suddenly Everything is Black with People עוסקת במטאפיזיקה של הנוכחות. בארגון ופירוק של גוף במרחב, למדידתו של הגוף ביחס לחלל, להיעתרות לקצב. כלומר, איך גוף תופס מקום במרחב, גוזר את הרקע, תופס לעצמו את השטח, מסתיר חלקים במרחב לפי מספר הסנטימטרים הדרוש לו כדי להציב את הישות שלו, כלומר להיות.

את העבודה שעלתה בבכורה עולמית ב- 2012 בריו דה ז‘נרו ועלתה עכשיו בפסטיבל ישראל, יצר הרקדן והכוריאוגרף הברזילאי הוותיק מרסלו אוולין, בהשראת הספר “ההמון והכוח” של זוכה פרס נובל לספרות אליאס קנטי. הספר שראה אור ב-1960 עוסק בתופעה מסתורית ויומיומית כאחת – ההמון, ומתעמק ביחסי הגומלין הקיימים בין ההמון לבין ההתנהגות האנושית במהלך ההיסטוריה. על הכוח והאלימות הקמאיים שמובילים המון ושבתוכם נסחף היחיד בלא יכולת או ביקורת. הספר לוקח את הקוראים בין היתר אל ריקודי הגשם של שבט האינדיאנים משבט הפואבלו, אל חג המוחאראם אצל המוסלמים והשיעים ואל תרגילי האצבעות של הקופים – ובו בזמן מוביל אותנו להבנת עצמנו.

בתוך חלל שחור שמוקף בריבוע של אורות ניאון לבנים, חמישה פרפורמרים צבועים בצבע שחור משומן מכף רגל ועד ראש, נעים כקבוצה כמו אורגניזם כהה, רטוב וחיוני מאוד. כך שאפשר להשתיל להם כל פרצוף לפי הצורך הפוליטי או הקולנועי שבנו. והם נעים ערומים כמקשה אנושית אחת, מאלצים אותנו, הצופים העומדים ביניהם וסביבם, פעם אחר פעם למקם את עצמנו מחדש במרחב, הופכים כוריאוגרפיה של רקדנים לכוריאוגרפיה של קהל.

ובאיזו תבונה מעשית יוצר אוולין חוויה אשר מהדהדת נושאים עכשוויים כמו הגירה, גזע וכוח. מעמת אותנו למשך שעה אחת עם אחד הפחדים האנושיים הגדולים שלנו – הפחד מהאחר ומהלא-מוכר. ואנחנו נדרכים כשהם חולפים לידינו, מתבוננים מעליהם כמו שמתבוננים בזירת פשע כשהם מתפתלים על הריצפה או נרתעים כשהם מפרקים את הדבוקה ומנסים כמעט להיתמע בתוכנו. כאילו שמשהו בנו מסרב לחיי אנוש, ומכחיש את האדם שהם. נמצאים כמעט מההתחלה במשא ומתן עם האנחנו שהוא הם לאנחנו שהוא אנחנו, כאותנטי החי בצל התיעודי המתבונן בו כבספארי. 

והם יפהפיים ומכוערים, בעלי חומריות חושנית אך גם משכפלים צפיפות המוחקת את החושני. מצד אחד הם בעלי מראה מטרופוליסי־עתידני, מצד שני הם שאריות קליפתיות נטושות של ניסיון חברתי שנכשל כשלון מר. ואנחנו? אנחנו כולנו יפים ונעימים בחסות החושך. וכמו כוריאוגרפים רבים גם אוולין מתמודד עם שאלת הרוע בהקשרו המודרני? אבל הסצינות שהוא מנכיח הן כמעט וליד האלימות; הן מרמזות עליה מעט, אולי מסמנות את קרבתה הפוטנציאלית, אבל היא אינה ההתנעה הנפשית שמתוכה נוצרו ולא המסקנה ההכרחית הנובעת מן העבודה. 

ואוולין אינו מתאר כאן עולם פנימי סובייקטיבי מכורסם מפחדים, המשליך פנטזיות אכולות חרדה על המציאות. הדמויות, הרקע, הקומפוזיציה, הערנות לנושא, האנרגיה המושקעת, הסיפוריות והניתנות לתמלול כביכול, מתקבלים כאקספרסיוניזם קפוא. אפשר לומר שזהו אקספרסיוניזם ללא רגשות. זהו “אקספרסיוניזם” תחת עול המרכאות, כלומר תוצאה של החלטה מודעת כל כך עד שמצב הצבירה הבסיסי של העבודה נדמה כמעט מאנייריסטי. אבל כשנמלטים לקצוות, אל מחוץ לריבוע הניאון, מבחינים לפתע באיש התאורה ובאיש הסאונד העומדים זקופים, ערומים ושחורים, ולרגע הם נראים כיהלומים פלאיים המבליחים באפלה, אבל כשמגלים שידיהם עטויות הכפפות שולטות במערכת כפתורים, לפתע המבנה האפל נראה כאתר כליאה, כמחוז גיהנום או כמפעל משפחתי קטן לייצור סבל, שנשאר רק לשמוח על ששפר עלינו גורלנו והצלחנו להחלץ מצורת המגורים של העתיד.

מרסלו אוולין הוא כוריאוגרף שסומך על הצופה, וזה עניין נדיר- מי שרוצה יכול להסתפק באסתטיקה המטרידה של העבודה, ומי שרוצה, יכול לצאת למסע משלו בעקבות הגופים וסיפוריהם. ואפשר לדמיין שפע של סיפורים – על היסטוריה ספציפית וחילופי משטר ואמונות, על הרס ובנייה, חזון ומציאות, מזרח ומערב, גלגולי שימושים שונים במבנה, אידאולוגיות וגורלן, פרשנויות תרבותיות שונות לאלמנטים אוניברסליים, ומושגים משתנים של יופי וכיעור.

ובאופן משונה האפקט הכי גדול של העבודה קרה דווקא בחוץ, כשהצבע השחור הטביע את חותמו על השטיחים האדומים והמהודרים של תיאטרון ירושלים ואילץ את אייל שר מנכ”ל פסטיבל ישראל לבקש שמישהו יגש מיד לנקות אותם. בהרף הוא הצליח לבסס את העבודה באופן לעומתי, כיסוד וולגרי עממי ומלוכלך הניצב אל מול הטוב־טעם, אל מול האמנות האנינה, השבעה, העוסקת בעצמה והמרוצה מעצמה. וזה בדיוק מה שהיה חסר לה.