גם אם ברגע הראשון השם ״דאנס קובה״ לא אומר לכם כלום, סביר להניח שגם אתם צפיתם ברקדניות הלהקה ביוטיוב, כאשר הן מלוות את אנריקה איגלסיאס בווידאו קליפ למגה־להיט הלטיני שלו Bailando מ-2013 שזכה לחשיפה של מיליארדי צפיות. שנה לאחר מכן ב־2014 אף זכתה הלהקה לכבוד ויקר כשהופיעה בטקס פרסי הגראמי הלטיני, שם יחד עם איגלסיאס שביצע את השיר.

ליזט אלפונסו, הכוריאוגרפית של הלהקה, נחשבת בקובה לאגדת מחול. בנוסף ללהקה המקצועית מנהלת אלפונסו בית ספר גדול למחול שהחל את דרכו באופן עצמאי לחלוטין ונתמך מתחילת שנות האלפיים על ידי פידל קסטרו. היום, לאחר למעלה מ-25 שנות קיום, הוא נחשב לנציגות תרבותית חשובה במדינה.

המופע איתו הגיעה אלפונסו לישראל, Fuerza Y Compas (“עוצמה וקצב”), מוצג כבר מ־1999. הסגנון שלו מוגדר כפיוז’ן והוא משלב בין בלט קלאסי, ריקודים קובניים פופולריים, קצב אפריקני ופלמנקו, עטופים כולם במוזיקה מקורית שמבוצעת בידי נגנים על הבמה.

ואכן אחרי שהמסך עולה על שבעת הנגנים עולות שבע-עשרה רקדניות הלהקה על הבמה ומבצעות במקצועיות ובדייקנות רבה שלל תנועות: צ’ה צ’ה צ׳ה, רומבה, קונגה וממבו, לוקחות אותנו הקהל למסע ריקוד משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד היום בקובה. מחייכות ומחליפות תלבושות בקצב מסחרר: שמלות אדומות בוערות בשילוב קסטנייטות או חולצות לבנות עם מכנסיים שחורים, נושאות מקלות לריקוד אפריקאי שבטי או שמלות לבנות מתנפנפות בקצב הרומבה כשברקע אורות הבמה מתחלפים ומשתלבים עם צבע הבגדים. רבים מן הריקודים הסתיימו בקפיאה בתוך אלומת אור, מחיאות כפיים, ומעבר לכוריאוגרפיה הבאה.

להקת מחול של נשים בקובה היא אופציה לחיים אחרים וטובים יותר, וכמעשה חברתי אני מורידה את הכובע בפני אלפונסו. אבל כמעשה אמנותי, הכוריאוגרפיה שלה מיושנת, סכמטית, נוטה אל הדקורטיבי- נשענת יותר מידי על המסה, תלבושות מתחלפות ועל חבורת הנגנים שתארוז היטב את הכל. ואולי אפשר היה להשלים עם להקה חיננית שבאה כדי לבדר ולא להניח לפתחנו תובנות, אם היינו תיירים מאושרים במועדון לילה בהוואנה.

אבל כשהאסטרטגיה היא אמנותית צריך לדבר על מחול ושפת גוף ומידתיות ומורכבות רגשית. לצערי הרגע היפה ביותר במופע היה ההדרן החף ממחוות גוף מלודרמטיות. פשוט חבורת נשים צעירות ברגע של השתוקקות וגעש פנימי, בלי גבר שיניע או יחפצן אותן בהשלכה של מאוויים משפילים, בלי כוריאוגרפיה שלוקקה וסונתזה.