להקת קולברג-פסטיבל ישראל 2019

בשנים האחרונות, ובעיקר אחרי שחגגה חמישים שנה להיווסדה, להקת בלט קולברג שהוקמה ב-1967 על-ידי הרקדנית והכוריאוגרפית השבדית בירגיט קולברג, מסירה משמה את המילה ׳בלט׳ ומנסחת מחדש את זהותה כלהקת מחול עכשווית. וכפי שמבטיח מנהלה האמנותי הנוכחי, גבריאל סמיטס, שמונה ב -2014, מה שחשוב הוא לא השמירה על המורשת הכוריאוגרפית של בירגיט קולברג, אלא על הפילוסופיה שלה ועל תכונות הליבה של המחול-הגוף, החלל, הזמן. כשהמדיניות היא לבחור בכוריאוגרפים מקוריים ויוצאי דופן שמעיזים לקחת סיכונים. 

וכך, אחרי שב-2005 כבשה קולברג את האמפיתיאטרון הרומי בקיסריה היא מגיעה סופסוף לפסטיבל ישראל עם שתי יצירות מתוך הרפרטואר העדכני של הלהקה. 

בערב הראשון העלתה להקת קולברג את העבודה ״Figure a Sea״ מאת הרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית הנודעת דבורה היי (Deborah Hay), ששייכת לקבוצה של כוריאוגרפים שעמדו מאחורי תנועת כנסיית ג׳ודסון בניו-יורק בשנות ה-60, שבהן תנועות היומיום הפכו לחלק מהכוריאוגרפיה והאנשים הלא מאומנים הפכו לרקדנים. אלא שבשלהי שנות השישים והשבעים הלכה והשתנתה עבודתה הכוראוגרפית של היי, מתאטרלית לחברתית, עד שנהייתה בסוף למחול דתי כמעט . ואם בעבודותיה המוקדמות, הדגישה היי את הפיזיות הגולמית שבתנועה טהורה והנגידה בין תנועות טבעיות ויומיומיות כדוגמת ריצה, הליכה וקפיצות פשוטות ובין צעדי מחול טכניים ואבסטרקטיים. בהמשך הובילה אותה גישתה המצמצמת לשימוש בתנועות פשוטות וטבעיות ובצעדים בסיסיים ככל האפשר. שיטותיה הכוראוגרפיות של היי והחומרים המשמשים אותה משמשים כולם לשאול שאלה אחת יסודית ומתמידה: מהו טבען של החוויות, של התפיסות ושל תשומת הלב במחול ?

שמונה עשר רקדנים לבושים בגוונים של שחור, בואכה כחול כהה, עד אפור תכלכל, מנסים לשרטט אוקיינוס אנושי, במקבצי תנועה חותכים חדים, או צונחים רכים כמו משי על במה לבנה, לצלילים העמוקים שיצרה האמנית הרב-תחומית לורי אנדרסון. והיי יוצרת נייחות טבעית לצד מתחים משכנעים בחלל, הגוף אצלה הוא אובייקט שנראה מכל צדדיו, מכל כיוון וזווית, והוא שלם הגדול מסך חלקיו.

ומעל כל היופי הסכמטי הזה, התחביר הצורני מתעקש לרגעים לחלץ את הפרטי מהכללי. ההתרחקות מהכלל היא שיבה לאחור, ואין מצב ביניים. וההצטברות המדיטטיבית, התדר של הגופים הנעים בין התשוקה לשינויים מינורים לבין סטטיות-עצירות מפתיעות של היאחזות בקיים, הופכת את העבודה לכזו שעוסקת ברצון שלנו לשמר שגרה אסקפיסטית בכל מחיר. ובסוף כשהבמה נותרת דקות ארוכות ריקה יש תחושה של צער על מה שנברא והונח כמנחה ונעלם. מין קינה מלנכולית על זמניות, על חלל חסר זמן שהיה הווה שהיה אמור להיות עתיד ונשאר עבר מתמשך. 

היי בונה יצירות המתאזנות במדויק על קו התפר שאינו מאפשר לצופה להחליט מה הן יותר-מופשטות או פיגורטיביות, שמרניות או חדשניות, עומדות על כתפי קודמיה או מומצאות לגמרי מעצמה, בעלות אלמנטים של צמצום או של מקסימליזם, או פשוט תחביר צורני משוחרר ממלכודת הידע המכביד. ב-״Figure a Sea״ שיצרה לקולברג ב-2015, היא מצליחה לבנות עולם הרמטי, שאמנם דומה להרבה דברים אך גם מייסד דבר מה ייחודי משל עצמו. ומעבר להיותה כבר סוג של אייקון, היא מהכוריאוגרפים שהצפייה בעבודותיהם, וגם הכתיבה עליהן, דורשות אורך נשימה אחר מהרגיל. הממד הלא מתמקח שבהן כל כך בולט, שבהכרח מתעורר כבוד, גם אצל הצופה שהעבודות עצמן הן לא כוס התה שלו.

*******

בערב השני העלתה להקת קולברג את העבודה ״Protagonist״ מאת הכוריאוגרף ההולנדי-שבדי יפטה ואן דינטר (Jefta Van Dinther). מאז שפרץ לתודעה ב-2011 עם עבודת הסולו הראשונה שלו, הפך יפטה ואן דינטר לאחד הכוריאוגרפים הצעירים המסקרנים ביותר שפועלים כיום. ב-Protagonist, המופע השני שיצר לקולברג ב-2016, מכנס ואן דינטר את רקדני הלהקה לתוך מחול טכנו-שבטי שעוסק בצורך אנושי בשייכות מצד אחד ובהיבדלות מהצד האחר. ובעוד שעבודתה של היי נחווית כמנותקת ממרחב ומזמן קונקרטיים, שואב ואן דינטר את השראתו מהתרבות האורבנית העכשווית, ובמיוחד מסצנת המועדונים של ברלין הקלאברית הזימתית והרועשת המתהדרת ביותר מ-300 מועדונים. 

פרוטגוניסט, מיוונית פרוטוס-ראשון, הוא הדמות הראשית בדרמה שפעולותיה מהוות את מרכז הסיפור. פרוטגוניסט אינו יכול להתקיים בסיפור ללא קיומן של דמות או דמויות נגדיות שמכונות אנטגוניסט. ונדמה שהעבודה של ואן דינטר נובעת משאיפה לקשר, לטרנספורמציה וריפוי. עוסקת בשאלות הנוגעות לאינטראקציה האנושית ולהשפעה האינדבידואלית שיש לנו כבני-אדם על סביבתנו האינטימית והרחבה.

חמישה-עשר הרקדנים יוצרים על הבמה המאדימה, בינות למעקות כסופים, התאספויות קבוצתיות, קהילות מתגבשות אך נכשלות ביצירת מומנטום קולקטיבי אמיתי, ומתפרקות כלא היו. דרך זליגות וקפיאות, תנופה גדולה והתרסקות גדולה לא פחות, ובליווי פסקול שמאופיין בקרירות שברירית מאת היוצר והזמר השבדי Elias, הוא מצליח להעביר את המלנכוליה והאינטנסיביות שבמסיבה, ומעורר מחשבה על אודות חיבה, קרבה, קיצוניות רגשית, אם של בדידות ועליבות קיומית ואם של אקסטזה נוסח שמי יהלומים, כשהגוף לא מרגיש כאב, והליבידו לא מרגיש שהוא מיצה את עצמו.

״Protagonist״ הוא מופע שחוזר ונעלם, נבנה ומתפוגג מחדש בכל כמה דקות, במעין הדהוד חוזר של צללים והשתקפויות, התגוששות פראית, זוג שפניו מוסתרות לפות זה בזה בתוך חומריות נוזלית, תמונות חלום, תעתועי ראייה ושאר אילוזיות, כמו חגיגה שהסתיימה רע, קרסה לתוך עצמה, מסוממת ומבוסמת. ובמקום אידיאולוגיה מוצהרת, בין שמדובר בהשקפת עולם או במאבק לקידום זכויות, גורס כי תרבות הסמים של התקופה ממלאת תפקיד מרכזי בייצור האסתטיקה שלה. תפישות של קולקטיביזם, ומוטיווציה מוגברת להארה רוחנית באמצעות משני תודעה.

ובעוד שבחלק הראשון בתוך הקומפוזיציות הסוערות, לא כל הרגעים משכנעים ובחירת ההקשר החברתי היא קצת יותר מדי ברורה, החלק השני יוצר איזו אינטלקטואליזציה לפתיחה דווקא במקומות שבהם היא לא בהכרח קיימת. וכשהרקדנים מתפשטים ונשארים ערומים, מסירים את התירבות, נתלים על פיגומי המתכת, כדי לחזור אל אנרגיה ילדית קדומה ולצורה ראשונית של חיים, ובמקום לסתור את הזמן, הם חושפים את אופק האבולוציה האנושית. עד ששני החלקים של העבודה מתקבלים כעוסקים בתנופת הזיה סינתטית, במתן צורה לחיזיון, מנסות ללכוד באמצעות החומר, דרך החושניות עצמה, איזו תהום נפשית, לשדר אמת צרופה החבויה מאחורי הייצוגים, לשרטט את חוויית הגדול מהחיים, הנשגב, המסומם. 

ומדובר בעבודה שקסמה רלוונטי, והיא פונה באופן ישיר, נערי ומוצף-רגש אל חוש הצדק האינטואיטיבי שלנו, כשאל כל אלה מצטרף כאב הלב על אחריתה של הרוח המודרנית. הפתרון היחיד הוא לקום ולעמוד מול אורה המסמא של השמש, ולנטרל את משמעות האינטימיות.