״OK-19״, הערב החדש של להקת המחול פרסקו, מבטיח צפייה קלילה ולא תובענית שהולמת את עומס החום. על השם מעורר הסקרנות של ערב היצירות החדש של הלהקה, סיפר בראיון איתו הכוריאוגרף יורם כרמי, המנהל האמנותי של הלהקה, שהוא צירוף ראשי התיבות של שמות שתי היצירות בערב הזה – ״On״ של עדי סלנט ו-״Kapow״, מונח מהקומיקס המקביל לזבנג, של אייל דדון. אבל זה גם האו.קיי שמגיע אחרי כל מה שעברנו בשנת הקורונה, וה-19 הוא איזכור לשנה שבה התחילה העבודה על הערב.

בעבודה שפתחה את הערב ״ON״ של הכוריאוגרפית עדי סלנט, הרקדנים נעים במהירות בתוך תנועה סיסטמטית ואינסופית. ההאחדה בין המשמעת הפורמלית לבין עבודת הגוף, שיצרה סלנט, כמעט מתעדת חשיפה מלאה של יצירת המחול, ללא עודף נסתר. הצופה ניצב מול זמן האמת של היצירה, כולל ההחלטה איך ואיפה להתחיל, איך ואיפה להמשיך, איך ואיפה לסיים. השרירותיות של כל אלה חשופה בפניו.

ונדמה שדרך האוטומציה הסמי-סוריאליסטית המוכרת, סלנט יוצקת בהם זמן אינסופי המיתרגם למאמץ האינסופי של הגוף. והמהירות הופכת את הרקדנים למרכיבים גיאומטריים, הנעים ביחד או החותכים זה את זה, מפלחים את המרחב והופכים לפרגמנטים מופשטים של קומפוזיציית תנופה. לפתע הם יוצרים רביעיה סגורה, נעמדים ונדים באיטיות מעבירים משקל קדימה ואחורה. והעצירות והשהיות מחוללות דימוי ומוחקות אותו. הנה הם מטלטלים ראש ונרטטים כמעט עד למטה, מפנים פנים לעבר התקרה, מאגרפים כף יד למשקפת או יוצרים וי של סנוניות. ויש רגעים שהם צפים בחלל כהבלחה או כתופעה, מעין תמרור שמסומניו אבדו. ומשהו בתנועה הסיזיפית המאתגרת הננקטת כאן, ככל שעובר הזמן, דווקא מכבה את האקספרסיה. לא מאפשרת לנו ולרקדנים למצוא את כוח התזוזה איכשהו מבפנים. לא מספיק תאורה מתחלפת, מבט מיוסר ופה פעור או לשכב על הגב ולצחוק, כדי להבין מה מניע אותם הלאה. ואולי אין פְּנים. הוא נרמז, אך נעדר, משאיר אותנו עם מניפולציה מחושבת בעלת רטוריקה כריזמטית. של מי ששימשה במשך כחמש שנים כמנהלת האמנותית השותפה בלהקת המחול בת- שבע, לצידו של אוהד נהרין.

ואז סופסוף מגיע הדואט, שני הרקדנים עומדים קרובים זו מול זה, כפות הרגליים שלהן דוקרות את הריצפה בתנועות חדות והעברות רצופות של משקל הגוף מרגל לרגל, מציעים דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, אם אין לנו מול וכנגד-כל אחד לנפשו. וכשהם יצטרפו אל שאר הזוגות שנעים בתנועה גלית זה מול זה, התנועה הנצרבת שלהם בדמיוננו תשאיר אחריה שובל מחיקה לבנה, כמו עשן סילון, כמו ריר חלזוני. זו איננה עבודה מפתיעה של תפניות גדולות, אלא קליפה אסתטית של אנושיות פיזית שהכי מעניין היה לראות אותה גם קורסת.

העבודה ״Kapow״ של אייל דדון מבקשת “לחקור את הכוחות ואת החולשות שלנו כבני אדם, תוך כדי בניית הדרך להעצמה אישית בעזרת כוחות על שיש בנו“. או אם תרצו, מדובר בעצם באלגוריה על כוחות העל שיש בתוכנו. הרקדנים בבגדים יום-יומיים ספורטיביים נעים כאן כמו בתוך משחק מחשב, בין קיטוע לזרימה. כשברקע נשמע קולו של אגדת הקומיקס סטן לי, הידוע כאיש שהמציא דמויות קומיקס אייקוניות כמו ספיידרמן, הענק הירוק , איירון מן ואחרים. וביקום שבורא דדון הרקדנים הם גיבורים שאפשר להזדהות עמם ולהיקשר אליהם, פגיעים ומורכבים ומגוחכים, מציעים לנו מין גרסה מדורדרת לתקוות האוטופיות, ולפירוק המציאות הלכידה לחזיון פסיכדלי. ואין כאן דמות אחת אייקונית או ניסיון ליצור עולם טוב והוגן יותר, כי דדון החמוש בראייה מפוכחת של תרבות ההערצה מגחיך אותם: הם נעים בסלואו-מושן בתוך תחביר של מחוות מוגזמות, על גבול הפאתוס והקיטש, מניחים יד על הלב, סופרים בעזרת האצבעות את המימדים, נופלים לאחור באיטיות כמדמים מוות, מצליבים ידיים אל מול סכנה לא קיימת, מנסים לברוח הצידה בצעדים קטנים כמו בתרגיל סימולציה, ניירוטים עם הבעה מופתעת הנסוכה על פניהם רוב הזמן. 

ויש בדדון הכוריאוגרף אנכרוניזם לא מתנצל, שבע רצון אפילו, ברצון הזה לייסד מחדש את האחוז־בקונבנציות כרענן, מכונן מחדש את דמות הכוריאוגרף לא רק כאוטונומי אלא אפילו כאותנטי, כולו פנים המתבונן החוצה, מתנסה וטועה, כמו לא היה אזוק לתנאים ולפות בלחצים, כאילו הסובייקטיביות שלו לא התארגנה באמצעותם אלא באיזו דרך מיסטית של לימוד עצמי. או כמו שאומר סטן לי ״אני מנסה לא לעשות שום דבר שקרוב מדי למה שעשיתי קודם. והדבר הנחמד הוא שיש לנו כאן יקום גדול. הוא מלא ברעיונות חדשים. כל שעליך לעשות הוא לתפוס אותם״. ודדון יודע לתפוס אותם ואותנו. ומבחינה תמטית וסגנונית זו אולי העבודה המהודקת ביותר שלו עד כה.